ע"פ 2470/15

תקציר

בהכרעת הדין בעניין ערעורו של המערער על הרשעתו במעשה מגונה בקטין, הדגיש בית המשפט את העיקרון הכללי לפיו ערכאות הערעור נוהגות לדחות את ממצאיו העובדתיים והערכות מהימנותו של בית משפט קמא. עיקרון זה מושרש בעיסוקו הישיר של בית משפט קמא בעדים וברמזים הלא-מילוליים הבאים שרק הוא יכול לקלוט במלואם. עם זאת, במקרה זה, המתלונן העיקרי, קטין, לא העיד ישירות בבית המשפט. במקום זאת, גרסתה נמסרה באמצעות חוקר ילדים שעבר הכשרה מקצועית, אשר הערכתו נקבעה על ידי בית המשפט קמא כיסודית ואמינה. הקלטות וידיאו ותמלילי החקירה נבדקו הן על-ידי בית-משפט קמא והן על-ידי ערכאת הערעור, אך אלה האחרונים לא מצאו בסיס לערער על קביעות המהימנות של בית-משפט קמא. הרשעתו של בית משפט קמא, הנתמכת בראיות מחזקות נוספות, המחישה כי עדותה של המתלוננת על המעשים המיניים הייתה אמינה למרות סתירות קלות האופייניות לילד המתמודד עם טראומה. עדות תומכת נוספת של הורי המתלוננת נמצאה גם היא אמינה. ערעורו של המערער נדחה מאחר שערכאת הערעור קבעה כי לא נפלה טעות פרוצדורלית או טעות עובדתית המצדיקה התערבות. יתר על כן, עונשו של המערער – שנתפס כמקל בהתחשב בחומרת העבירות – עמד בעינו; היא שיקפה את הבסיס העונשי המחושב שכלל גורמים כגון הפרת האמונים של המערער והנזק הנפשי המתמשך שנגרם. השופט שוהם, בהסכמת השופטים ג'ובראן וברון, אישר הן את ההרשעה והן את העונש, וקבע את מועד מאסרו של המערער.