ע"א 11823-09-15

תקציר

פסק הדין היה לטובת המערערים. השופטת, עינת רביד, קבעה כי על המשיבים להסיר את ידיהם מהשטח שבמחלוקת משום שהשימוש שלהם בקרקע הוא בלעדי ומגודר, ולכן בלתי סביר. המקרקעין הנדונים היו בבעלות משותפת של מספר גורמים, לרבות המערערים והמשיבים, ורביד קבע כי השימוש שעשו המשיבים במקרקעין מנע מהמערערים לעשות שימוש דומה בקרקע. היא פירטה את השימוש ההיסטורי בקרקע, ומצאה כי השימוש הנוכחי של המשיבים כבית קפה/מסעדה מהווה שינוי חד צדדי מהמצב הקודם בו שימשה הקרקע לחניה על ידי כל הבעלים המשותפים. רביד קבע, כי השימוש שעשו המשיבים במקרקעין אינו סביר, שכן הוא שולל מהמערערים כל שימוש משמעותי בקרקע, והם לא הסכימו לשימוש זה. זאת ועוד, ההשקעה שביצעו המשיבים בפיתוח הקרקע לא נשקלה משום שנעשתה באופן חד צדדי וללא הסכמת המערערים. עוד ציין רביד כי השימוש שעשו המשיבים במקרקעין אינו עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב, וההגנה על זכויות הקניין של המערערים הייתה מוצדקת. היא סיימה בכך שקבעה זמן פינוי ארוך, תוך התחשבות בהשקעות המשיבים ואפשרה להם להתארגן במקום אחר או להגיע להסכמות עם המערערים. מועד הפינוי נקבע ליום 1.10.2018, והמשיבים חויבו לשלם למערערים 40,000 ₪ הוצאות ערעור, וכן כל הוצאות שייגרמו להם, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה. סגן השופט ישעיהו שנלר חלק על כך, וטען כי המערערים לא השתמשו במקרקעין כבעלים משותפים ואף השתלטו על החצר הצמודה ליחידותיהם. הוא הדגיש כי המערערים לא התנגדו לשימוש שעשו המשיבים במקרקעין עד שרצו להשתמש בהם בעצמם בלבד. שנלר סבר כי השימוש שעשו המשיבים במקרקעין היה סביר ולא מנע מהמערערים לעשות שימוש דומה בקרקע. בנוסף, ציין כי המערערים לא טענו לנזק כלכלי כלשהו וכי המשיבים החזיקו בחלק יחסי קטן יותר במקרקעין מאשר המערערים. בסופו של דבר, היה מציע לדחות את הערעור ולהורות למערערים לשלם את שכר טרחת עורך הדין של המשיבים. הערעור הוכרע ברוב דעות, וההחלטה לקבלו עלתה בקנה אחד עם פסק דינו של השופט רביד. בפסק הדין נקבע כי הבטוחה שהופקדה על ידי המערערים תוחזר להם, והמזכירות נדרשה למסור העתק מפסק הדין לעורכי הדין של שני הצדדים. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 4.6.2018.