ת"א 1218/04

תקציר

התובעים, שהם יורשיהם של הבעלים הקודמים של חלקת קרקע בחולון, הגישו תביעה נגד העירייה, בטענה כי הם זכאים להפוך לבעלים משותפים של הזכויות בחלקות שקיבלה העירייה בתמורה להפקעת החלקה, או לקבל פיצויי הפקעה. העירייה טענה כי יש לדחות את התביעה מכמה טעמים, ובהם תקופת ההתיישנות. בית המשפט המחוזי הסכים עם העירייה ודחה את התביעה לפיצויי הפקעה על בסיס זה בשנת 2003. התובעים ערערו על החלטה זו לבית המשפט העליון, שהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שישקול מחדש את החלטתו לאור שני שינויים שחלו בדין מאז פסק דינו של בית המשפט המחוזי משנת 2003: פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת ארידור ותיקון 3 לפקודת הקרקעות. התיקון קובע כי לאחר 25 שנים מהפקעת הקרקע פוקע זיקתם של הבעלים בה והרשות המפקיעה רשאית להשתמש בה לכל מטרה ללא כל התחייבות כלפי הבעלים הקודמים. עם זאת, התיקון כולל גם הוראת מעבר הקובעת כי הוא חל על הפקעות בעבר. בית המשפט המחוזי קבע, כי מאחר שחלפו למעלה מ-25 שנים מאז ההפקעה במקרה זה, פקע זיקתם של התובעים לחלקה והעירייה יכלה להשתמש בה כראות עיניה ללא כל מחויבות כלפי התובעים. עם זאת, בית המשפט מצא כי התובעים תבעו גם, כסעד חלופי, פיצויי הפקעה, שהעירייה לא חלקה עליהם. בית המשפט קבע כי התביעה לפיצויי הפקעה הייתה תלויה ועומדת בעת פסק דין ארידור, ולפיכך, בהתאם להוראות המעבר שנקבעו באותו פסק דין, אין להחיל את הכלל החדש על המקרה הנוכחי. משכך, קבע בית המשפט כי יש לבחון מחדש את התביעה לפיצויי הפקעה לגופה, וקבע פגישה מקדמית בה ינסו הצדדים לנהל משא ומתן לפשרה.