עע"מ 2249/23

תקציר

הערעור במקרה דנן נסוב סביב בקשתו של המערער לקבלת אזרחות ישראלית. המערערת, תושבת קבע בישראל מלידה, הגישה במקור בקשה להתאזרחות כקטינה באמצעות אביה, אך הבקשה נדחתה בשל עיכובים בטיפול. מאוחר יותר הגישה מועמדות בעצמה, אך נדחתה פעמיים: ראשית, משום שלא ידעה מספיק עברית, ושנית, משום שלא הפגינה מרכז חיים בישראל וכוונה להשתקע בארץ. בית המשפט המחוזי דחה את עתירתה שערערה על הדחייה השנייה, והוביל אותה להגיש ערעור. הערעור מתמקד לגופה של הדחייה השנייה, ובפרט בשאלה האם המערער עמד בדרישות החוק לאזרחות. בית המשפט מגיע למסקנה כי המערערת אכן מילאה אחר התנאים הקבועים בחוק. ראשית, היא שהתה בישראל בשלוש מתוך חמש השנים שקדמו לבקשתה, כפי שמעידים מסמכים וראיונות רבים. שנית, היא השתקעה בישראל, וקשריה לארץ אינם סותרים את הנכסים שבבעלות משפחת בעלה באזור. אין די בטענות המשיב, המבוססות על ספקולציות וספקות, כדי להפריך את ראיות המערער. יתר על כן, טיפולו של המשיב בעניינו של המערער זוכה לביקורת על נוקשותו ועל נימוקיו המשתנים לדחייה. אשר על כן, הערעור מתקבל, והמערער מוכר כזכאי לאזרחות ישראלית. בנוסף, ההחלטה לחייב את המערער בהוצאות ניכרות בבית המשפט המחוזי מבוטלת, ותחת זאת מצווה המשיב לשאת בהוצאות המערער בסך של 15,000 ₪.