ה"פ 40982-04-13

תקציר

המבקשים ביקשו מבית המשפט להורות למינהל מקרקעי ישראל להאריך את חוזה החכירה שלהם, מבלי להוסיף סעיף שינוי ייעוד, ולאשר העברת 5/17 מזכויות החכירה לרוכשים שרכשו אותן בשנת 1996. המבקשים טענו כי בקשת המינהל להוסיף את סעיף שינוי הייעוד אינה סבירה, שכן דמי ההסכמה ששילמו חושבו לפי ערכה הכלכלי של הקרקע ולא לפי ערכה החקלאי. עוד טענו כי אין זה סביר שיהיו להם פחות זכויות מהחוכרים המקוריים, וכי דרישת המינהל מעמידה אותם בסיכון להפרת ההסכם עם הרוכשים. המינהל, לעומת זאת, טען כי הוספת סעיף שינוי הייעוד מוצדקת, שכן היא מאפשרת למדינה לקבל בחזרה את הקרקע אם לא נעשה בה שימוש לייעודה החקלאי, וכי המבקשים היו מודעים לכך שחידוש החכירה יהיה כפוף לתנאים שונים. בית המשפט קבע כי לשון הסכם השכירות ברורה, וכי החידוש צריך להיות בהתאם לתנאים שהיו נהוגים בעת החידוש. הפרשנות עלתה בקנה אחד גם עם אופי החכירה, שהייתה לגבי קרקע חקלאית. יתר על כן, המבקשים הפרו את מטרת החכירה בכך שלא השתמשו בקרקע לחקלאות, ולפיכך היו להם ידיים לא נקיות. עוד קבע בית המשפט כי דמי ההסכמה ששולמו אינם שוללים הוספת סעיף שינוי ייעוד, מה גם שהמבקשים לא הוכיחו כי האגרות חושבו על בסיס הציפייה לשינוי ייעוד הקרקע. לבסוף, ציין בית המשפט כי המבקשים התעכבו באופן משמעותי בהגשת תביעתם, דבר שפגע ביכולתו של המנהל להתגונן. מטעמים אלה נדחתה תביעתם של המבקשים, והם חויבו לשלם 20,000 ₪ הוצאות משפט למינהל.