תאד"מ 39672-03-22

תקציר

השאלה המשפטית העיקרית במקרה זה סובבת סביב השאלה האם דיווח שגוי של בנק למאגר נתוני אשראי מהווה לשון הרע כלפי לקוח. בית המשפט מכיר בכך שבאופן עקרוני, מעשה כזה אכן יכול להיחשב לשון הרע בנסיבות מסוימות. עם זאת, במקרה ספציפי זה, התובע לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בתביעתו. הם לא הוכיחו כי הנתבע דיווח דיווח שגוי או כוזב באופן קיצוני, או כי הנתבע עשה להם עוול או גרם נזק כלשהו. בנוסף, התובע לא הגיש מסמכים כלשהם המעידים על דחיית בקשות אשראי או שירותים בשל הדיווח השגוי לכאורה. גם דו"ח הנתבעת לא היה הדו"ח השלילי היחיד שנקשר בשמו של התובע; היו דיווחים נוספים ממוסדות שונים, מה שמחליש עוד יותר את טענת התובע. בית המשפט מדגיש כי התנהלות הנתבעת לא הייתה אשמה ולא גרמה לתובע כל עוולה. גם טענות התובע לנזקים אינן מבוססות, מה גם שהוא קיבל הלוואה מבנק אחר בתקופה הנדונה. פסק הדין דן גם באיזון בין מטרות חוק נתוני אשראי לבין האינטרסים המוגנים על ידי חוק איסור לשון הרע, תוך הדגשת מנגנוני הפיקוח והבקרה העומדים לרשות הלקוחות לצורך פיקוח על המידע המוחזק אודותיהם במאגר. בית המשפט מפנה לפסקי דין קודמים שדנו בשאלה המשפטית ומדגיש את חשיבות יכולתו של הלקוח לעיין ולתקן את נתוני האשראי שלו. במקרה זה, התובע לא מימש אופציות אלה ביעילות. בסופו של דבר, התביעה נדחית, והתובע חויב בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורך דין, בסך 2,000 ₪, בהתאם להסכם הפרוצדורלי בין הצדדים.