ע"א 3532/21

תקציר

הערעור מתייחס למועד שבו קמה הזכות לפיצוי בגין "הפסד דמי חכירה" לפי סעיף 13 לפקודת המקרקעין (רכישה לצרכי ציבור), תש"ג-1943. המערערים טענו למספר מועדים, שהמוקדם שבהם היה שנת 1976, חודשיים לאחר פרסום הודעת ההפקעה ברשומות. המשיבה טענה כי מעולם לא תפסה חזקה במקרקעין. בית המשפט המחוזי קבע, כי המערערים לא הוכיחו כי הקרקע פונתה בשנות השבעים וכי גם אילו הוכיחו זאת, לא היה בכך כדי לסייע להם, שכן אין די בפינוי הקרקע עצמו כדי לזכות אותם בפיצויים. לדברי בית המשפט המחוזי, על המערערים היה הנטל להוכיח את מועד תפיסת החזקה בפועל במקרקעין, והם לא עשו כן. בית המשפט העליון הסכים בדעת רוב עם החלטת בית המשפט המחוזי ודחה את הערעור, תוך שהוא מטיל על המערערים הוצאות משותפות ומספר הוצאות בסך 10,000 ₪. השופט חאלד כבוב, בחוות דעתו החולקת, סבר כי הטעות שאירעה בשנת 1946 בתרגום התיקון לפקודת המקרקעין הובילה לאי דיוק בפסק הדין הקודם, וכי יש לקבל את הערעור בחלקו. לדברי השופט כבוב, אם המופקע אינו מתנגד להפקעה ומפנה את הקרקע בהתאם להודעה, די בכך כדי לבסס את העברת החזקה בקרקע למדינה, ונטל ההוכחה כי המופקע המשיך להשתמש בקרקע מוטל על המדינה. עם זאת, אם המופקע מתנגד להפקעה, על המדינה להוכיח כי אכן תפסה חזקה בקרקע. במקרה הנוכחי קיבל השופט כבוב את הערעור בחלקו, והציע לחייב את המשיב בהוצאות משפחת ספורי (המערערים 18-6) בסך 10,000 ₪, ולחייב את משפחת אבו ליל (המערערים 5-1) בהוצאות המשיב באותו סכום.