עת"מ 69014-05-23

תקציר

פסק הדין הנדון מקורו בפסק דין מינהלי שעניינו עתירה להכרה כ"דייר ממשיך" בהקשר של דיור ציבורי, ובפרט ביחס לדירה שהתגוררה בה בתחילה אמו המנוחה של העותר. בית המשפט, בהתייחסו לפסקי דין קודמים ולאמות המידה המשפטיות הרלוונטיות, דחה את בקשת העותר לזמן עדים לביסוס טענתו, תוך הדגשת אופיים המבוסס בדרך כלל על תצהירים של הליכים מינהליים, אשר בדרך כלל נמנעים ממתן עדויות עדים אלא אם בית המשפט סבור כי הדבר חיוני לכך. חרף טענת העותר כי נרטיבים עובדתיים שונים שניתנו בהקשרים משפטיים שונים מחייבים חקירה נגדית כדי לברר סתירה, לא מצא בית המשפט בסיס ממשי לסטות מסטנדרט התצהיר. לאורך כל ההליך נרשמו ברישומי העותרת סתירות כגון טענות הנוגעות לתושבות רציפה, אשר סתרו טענות קודמות שהועלו להבטחת שכירות בדירת האב. בית המשפט הדגיש כי החלטות מינהליות צריכות להישען על החומר שהיה בפני הוועדה בעת הדיון. בהיבט הפרוצדורלי, נמתחה ביקורת על כך שהעתירה הוגשה באופן משמעותי מעבר ללוחות הזמנים הרגילים מבלי לבקש הארכה, תוך הדגשת חשיבותה של ההיצמדות הפרוצדורלית. העותר, שלא הצליח לבסס תשתית עובדתית לטענותיו בתוך סתירות, נזכיר כי הפרשנויות המשפטיות האחרונות ביחס לדיני השכירות ממשיכות לטעון כי התושבות חייבת להיות רצופה ממועד כניסה לתוקף, עם רלוונטיות מיוחדת ליום 1.8.2009, לעניין הוראות מעבר. בעוד העותר ביקש למנף פרשנות חדשה מפסק דין של בית המשפט המחוזי, בית המשפט שמר על דבקות בתקדים מבוסס של בית המשפט העליון, וציין את אופיים המחייב של פסקי דין של ערכאות גבוהות יותר, גם אלה שניתנו על פי כללים פרוצדורליים ספציפיים שמשמעותם פרשנות שיפוטית מוגבלת. בסופו של דבר, אף שהעתירה נדחתה בשל חוסר צדק ודבקות בטעויות עובדתיות ומשפטיות כאחד, נמנע בית המשפט בנדיבות מהטלת הוצאות על העותר, ובכך אותת על הגינות שיפוטית חרף כשלים פרוצדורליים ומהותיים מצד העותר.