ת"א 39983-07-13

תקציר

התובעים, יורשיו של מחלוף עמאר, טענו לזכויות בעלות בנכס הממוקם על קרקע שהוחכרה על ידי מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י) לחברת המלח לישראל. זכות הקניין האמורה נרכשה לכאורה באמצעות רכישה מהחברה הפלסטינית לבנייה ופיתוח תעשייתי (פיק"א) בשנות החמישים. עוד טענו התובעים כי גם אם בית המשפט אינו מוצא זכויות בעלות, יש לכל הפחות לראות בהן כבעלות רשות בלתי חוזרת או שכירות מוגנת בנכס. הנתבעים טענו כי התביעה התיישנה ודינה להידחות בשל השיהוי הרב בהגשה. עוד נטען, כי עזבונותיהם של התובעים המנוחים אינם מהווים אישיות משפטית ולפיכך חסרי כשרות משפטית לתבוע. לגופו של עניין, ערערו הנתבעים על טענת התובעים לזכויות בעלות, וטענו כי הזכויות בנכס מעולם לא הועברו למנוח. כמו כן, חברת המלח ורמ"י טענו כי למנוח היה היתר להתגורר בנכס רק למשך תקופת העסקתו. בית המשפט הסכים עם הנאשמים ברוב הסעיפים. בית המשפט קבע כי התביעה אינה נופלת בגדר תקופת ההתיישנות, ודחה את הטענה כי התביעה התיישנה. עם זאת, בית המשפט הסכים עם הנתבעים כי עזבונות המנוח חסרי אישיות משפטית והורה על סילוק התביעה. לגופו של עניין, בית המשפט לא מצא כל ראיה לעסקה הנטענת בין המנוח לבין פיק"א. לפיכך, היא דחתה את טענת התובעים בדבר זכויות בעלות, חכירה או חכירת משנה הנגזרות מעסקה נטענת זו. עוד קבע בית המשפט כי החזקת התובעים בנכס אינה מוכיחה זכויות בעלות וכי מעמדו של המנוח הוא של בעל רישיון שימוש במקרקעין, הניתן לביטול בכל עת. באשר לתביעתה הנגדית של רמ"י, קבע בית המשפט כי אישור חברת המלח למנוח לאכלס את הנכס אינו מהווה הפרה של הסכם שכירות המשנה. יתר על כן, ידיעתה של רשות מקרקעי ישראל והיעדר התנגדותה בנוגע למגורי העובדים לאחר פרישתם משמעו את הסכמתה. לפיכך, גם התביעה שכנגד נדחתה. בית המשפט קבע כי התובעים זכאים לפיצוי בגין השקעותיהם בנכס עם ביטול הרישיון. עם זאת, צוין כי התובעים לא פירטו את השקעותיהם ולא סיפקו הוכחות להוצאותיהם. מאחר שסוגיה זו חורגת מסמכותו של בית המשפט המחוזי, יהיה על התובעים לפתוח בהליך נפרד כדי לתבוע פיצויים. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את תביעת התובעים כנגד כל הנתבעים והורה לתובעים לשלם הוצאות משפט. התובעים היו זכאים לפיצוי בגין השקעותיהם, אך הדבר הצריך הליך נפרד. גם התביעה שכנגד נדחתה, ורשות מקרקעי ישראל חויבה לשלם הוצאות משפט לחברת המלח.