ת"צ 1947-04-16

תקציר

החלטת בית המשפט נגעה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד אוניברסיטה בעניין גביית דמי אבטחה מסטודנטים. האפליקציה התבססה על חוק הגנת הצרכן, המאפשר תביעות נגד "עוסק" בקשר לעניינים שבינם לבין לקוח. השאלה המרכזית הייתה האם האוניברסיטה, בגביית אגרות אלה, פעלה כ"עוסק", המוגדר כמי שמוכר נכס או נותן שירות באמצעות משלח יד. בית המשפט מצא כי האוניברסיטה, בגביית דמי האבטחה, לא פעלה כסוחר, אלא הגשימה את ייעודה האקדמי. פעילות האוניברסיטה נמצאה ציבורית באופייה ונלווית לייעודה העיקרי של הקניית השכלה גבוהה. כמו כן, שכר הטרחה לא נגבה למטרות רווח והוגבל להחזר הוצאות האוניברסיטה. לפיכך, האוניברסיטה לא יכלה להיחשב כעוסק לפי חוק הגנת הצרכן. משכך, נדחתה הבקשה לאישור התובענה הייצוגית. בנוסף, בית המשפט מצא כי גם אם האוניברסיטה הייתה נחשבת לעוסקת, הבקשה לא עמדה בשני תנאים נוספים לפי חוק התובענות הייצוגיות: הסבירות שהעניין יוכרע לטובת הקבוצה והתביעה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר לפתרון הסכסוך. סביר יותר שפרשנותה של האוניברסיטה להיקף השירותים הכלולים בדמי האבטחה תתקבל, והפורום המתאים לפתרון הסוגיה הפרשנית היה באמצעות בוררות כמפורט בדוחות הרלוונטיים, ולא באמצעות תביעה ייצוגית. המבקש חויב לשאת בהוצאות האוניברסיטה בסך 15,000 ₪.