ע"ו 18799-12-10

תקציר

פסק הדין הנדון הוא דחיית ערעור על תביעה להכרה ולפיצוי כספי לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (ישראל, 1957). התביעה המקורית הוגשה על ידי יולנדה מחלוף, שטענה כי יש להכיר בה כקורבן של רדיפות הנאצים במלחמת העולם השנייה. התביעה הראשונית נדחתה בשנת 2002, ומחלוף לא ערער על דחייה זו עד שנת 2010. מספר חודשים לאחר הגשת הערעור הלכה מחלוף לעולמה והערעור נמשך על ידי יורשיה. הערעור נדון בבית המשפט המחוזי, שם שמעו השופטים טיעונים הן מהצוותים המשפטיים של המערער והן מהמשיב. יורשיו של המערער טענו כי החריגים שנקבעו במקרה קודם, זנזורי, חלים במקרה זה. עוד טענו כי ההליכים המשפטיים התנהלו בעת מותה של מח'לוף ולכן יש להכיר בזכותה לפיצויים. עם זאת, המשיב טען כי על פי פסיקת בית המשפט העליון בעניין זנצורי, זכויותיה של מחלוף אינן יכולות לעבור בירושה מעיזבונה, שכן תביעתה לא צלחה במהלך חייה. המשיב הוסיף וציין כי החריגים שצוינו בעניין זנזורי לא התקיימו במקרה זה. השופטים הסכימו עם טענות המשיב, וציינו את פרשת זנזורי כמחייבת בערכאה זו. הם קבעו כי מאחר שמחלוף לא הצליחה לערער על דחיית תביעתה במהלך חייה, זכותה לפיצויים פקעה יחד איתה. השופטים פירשו את החריגים שהותוו בעניין זנזורי כחלים רק בנסיבות ספציפיות מאוד, שלא התקיימו במקרה זה. זאת ועוד, ועדת הערר לא שגתה כשדחתה את טענתה של מח'לוף, ונסיבות עניינה לא הצביעו על חשש שנגרם מרדיפות הנאצים. לפיכך נדחה הערר, והחלטת הוועדה הקודמת התקבלה. לפסק דין זה יש השלכות על האופן שבו החוק חל על מקרים של רדיפות הנאצים, ומדגיש את הצורך של ניצולים לערער בהצלחה על דחיות במהלך חייהם.