בג"צ 1636/92

תקציר

במקרה הנוגע להיתר בנייה למרכז מסחרי ברמת אביב, בחן בג"ץ מספר סוגיות מרכזיות שהעלו העותרים, שהתנגדו לבנייה בנימוקים משפטיים ותכנוניים שונים. ראשית, טענו העותרים כי תכנית 1656א', שאפשרה את ההיתר, אינה אלא תכנית מפורטת הסותרת את תכנית המתאר, ולכן אינה תקפה. עוד טענו כי תוקפה של התוכנית פקע לאחר חמש שנים מאז יישומה נדחה מעבר לתקופה זו. עם זאת, בית המשפט הגיע למסקנה כי המונח "מפורט" היה טעות טכנית שלא שינתה את מהות התכנית כשינוי תקף של תכנית המתאר. עוד קבע בית המשפט כי לוח הזמנים לביצוע שנקבע בתקנות התכנון הוא קו מנחה ולא מנדט מחייב, המשקף כוונה להנחות ולא להגביל באופן מוחלט ביצוע תכנוני. הטענה בדבר אילוצי זמן נדחתה, שכן התקדימים הצביעו על כך שתוכניות נותרו בתוקף אלא אם כן הוחלפו, כאשר תקופת ביצוען שימשה מסגרת זמן מייעצת. בסוגיית אישור ההיתר טענו העותרים כי היה על רשויות התכנון לבחון את בקשת המשיב במלואה ולא ליתן היתר פיצול. עם זאת, בית המשפט מצא כי ההיתר המפוצל היה סביר, שכן החלק המאושר של הבנייה תואם את המסגרת התכנונית הקיימת ויכול לעמוד באופן עצמאי אם ייבחנו שינויים עתידיים בתכנית. הבדיקות היסודיות שבוצעו, שכללו סקרי מומחים שונים והתייעצויות תושבים, הדגימו את בדיקת הנאותות של הרשויות. יתר על כן, הליך הפיצול לא פגע מטבעו באופיו הכולל של התכנון. לבסוף, בכל הנוגע לחישוב שטחי הבנייה, מחלוקת עובדתית זו דרשה מומחיות טכנית מעבר להליכים האופייניים לבית המשפט, מה שהוביל להחלטה שלא להתייחס אליה ישירות. לפיכך דחה פסק הדין את העתירות, וקבע כי רשויות התכנון פעלו בגבולות החוק וננקטו אמצעי זהירות, כגון בחינה מחודשת של חישובי שטח. דחיית העתירות לוותה בדרישה מהעותרים לשאת בהוצאות.