ע"פ 130/88

תקציר

הכרעת הדין נוגעת לשלושה יהלומנים שהורשעו בקבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין בעקבות עסקאות אשראי נפרדות עם בנקים. הסוחרים קיבלו מהבנקים יהלומים שהפקידו בעבר כערובה לאשראי שקיבלו. היהלומים נמסרו לעיבוד, ליטוש או מיון, אך הסוחרים לא הצליחו להחזירם כמוסכם. בית המשפט העליון קבע כי מעשיהם של העוסקים נופלים בגדר תרמית. גרוסמן, שקיבל את היהלומים בכוונה להחזירם במועד מאוחר יותר, זוכה מאשמת גניבה אך הורשע במרמה משום שלא גילה שהעסק שלו סגור. המרמה בוצעה בעת קבלת היהלומים ולא בעת השימוש בהם, ולכן ההרשעה עומדת בעינה. מבחינת גרוסמן, ההרשעה היא בסעיף אחד של מרמה ללא נסיבות מחמירות, והעונש מופחת לקנס של 5,000 שקל. המערערים בלום ורפלוב הורשעו בשני סעיפים של מרמה: ראשית, כאשר קיבלו את היהלומים מהבנק, ושנית, כאשר השתמשו ביהלומים כדי להסדיר חוב עם בנק אחר מבלי לגלות את זכויותיו של הבנק הראשון ביהלומים. דעת הרוב של בית המשפט קבעה כי סמיכות מועדי שתי העסקאות אינה ממזגת אותן למזימה אחת, והפעולה השנייה מהווה מעשה תרמית נפרד. מעשיהם של בלום ורפלוב היו כרוכים בנסיבות מחמירות בשל הפרת חובת האמונים המוטלת על הבנקים, ועונשם נותר על קנס של 15,000 שקל כל אחד. השופט מלץ, בדעת מיעוט, טען כי יש לראות בשתי העסקאות תרמית אחת, והציע להפחית את עונשן ל-7500 שקל כל אחת.