ת"פ 218-03-10

תקציר

הכרעת הדין דנה בכשלי החקירה שהעלתה ההגנה, וטוענת כי אין בהם כדי להשפיע באופן משמעותי על אשמתו של הנאשם. השופט מציין כי חלק מהחקירות המבוקשות על ידי ההגנה אינן נחוצות, וכי די בראיות הקיימות כדי להוכיח אשמה. באופן ספציפי, השופט מציין כי טענת ההגנה כי הקליע בירכה של המתלוננת יכול היה לסייע להגנה אינה משכנעת, מה גם שהכדור מעולם לא הוצא, והאקדח ששימש לביצוע העבירה מעולם לא נמצא. כמו כן, השופט דן בתשתית הנורמטיבית סביב האישומים בחבלה מכוונת בנסיבות מחמירות ובעבירות נשק, ומסביר כיצד ההגדרות המפורטות בחוק חלות על המקרה הנוכחי. לאחר מכן השופט מתעמק בשאלות השנויות במחלוקת סביב האירוע, ובסופו של דבר מצדד בגרסת התביעה לאירועים. עדותה של המתלוננת נחשבת הגיונית ועולה בקנה אחד עם הראיות ועם היגיון הסיטואציה. השופט מצביע על הראיות הפורנזיות התומכות בגרסתו של המתלונן, לרבות פצעי הכניסה והיציאה במושב הרכב, המצביעות על כך שהירי התרחש מחוץ לרכב. השופט גם מוצא את עדות המומחה של אסיה וינוקורוב משכנעת, שמעריך כי היריות נורו ממרחק של יותר מחצי מטר, מה שתומך ברעיון שהיורה היה מחוץ למכונית. השופט מותח ביקורת על גרסת הנאשם לאירועים כבלתי הגיונית ואינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר, במיוחד בכל הנוגע למעשיו בשעת לילה מאוחרת. השופט מציין גם סתירות בגרסת הנאשם, לרבות מיקום פציעותיה של המתלוננת ושחזור האירועים. בנוסף, השופט ממעיט ממשמעותו של כתב אישום נגד המתלונן בעבירת נשק נפרדת, ומדגיש כי הוא לא הוכרע ואינו משקף בהכרח את המקרה הנוכחי. לבסוף, השופט מגיע למסקנה כי היסוד הנפשי הנדרש לביצוע העבירות מתקיים, בהתבסס על אופיו המתוכנן מראש של התקיפה וחומרת הפגיעות. בכך מורשע הנאשם בעבירות המנויות בכתב האישום.