ע"פ 5152/12

תקציר

דעת הרוב של בית המשפט קובעת כי התביעה לא הצליחה להביא ראיות מספיקות לכך שמעשיו של הנאשם נופלים תחת הנסיבות של "התאחדות בלתי מותרת" כהגדרתה בחוקים הרלוונטיים. עניינה של התביעה נשען בעיקר על הטענה כי הנאשם, עורך דין במקצועו, ידע כי האסירים אותם ביקר מסווגים כ"אסירים ביטחוניים", ולכן הטלפונים בהם הורשע בהברחה נועדו כנראה לשימוש חברי התאחדות בלתי מותרת. השופט הנדל והמשנה לנשיאה נאור מסכימים כי אין די בסיווגו של אסיר כ"ביטחוני" כדי להוכיח נסיבות אלה. התביעה נדרשה להביא ראיות נוספות הקושרות את מעשיו של הנאשם להתאחדות בלתי מותרת, דבר שלא עשה. לפיכך, דעת הרוב מחליטה לזכות את הנאשם מאשמת קשירת קשר ומתן שירותים להתאחדות בלתי מותרת, על יסוד ספק סביר. עם זאת, דעת הרוב תומכת בהרשעת הנאשם בעבירה של איסור הכנסת חפץ אסור לבית סוהר, כפי שהודה הנאשם במעשה העברת טלפונים סלולריים. השופטים הנדל ונאור מציינים את חומרתה הרבה של הברחת טלפונים סלולריים לבית סוהר ומציעים למחוקק לשקול יצירת עבירה ספציפית למעשה זה, שכן העבירה הנוכחית נושאת עונש מקסימלי של שישה חודשים, שלדעתם אינו מספיק. השופט עמית מסכים כי ההרשעה צריכה לעמוד אך מטעמים שונים. לדעתו, ידיעתו של הנאשם כי הטלפונים אינם לשימוש אישי, יחד עם מודעותו לסיווג הביטחוני של האסירים, מעבירה את נטל ההוכחה אל הנאשם להוכיח כי לא התכוון להבריח את הטלפונים לחברי התאחדות בלתי מותרת. בסופו של דבר, דעת הרוב מביאה לזיכויו של הנאשם בחלק מהאישומים ומאשרת את ההרשעה באחרים, תוך קריאה למחוקק להחמיר את העונשים על הברחת טלפונים סלולריים לבתי הכלא.