רע"א 1389/22

תקציר

פסק הדין מתמקד בערעור על פרשנותה של הוראת חקיקה ספציפית, סעיף 4(ב), על רקע שיבושי הקורונה. בית המשפט, מכוח תקנה 149(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018, החליט להתייחס לבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור בשל חשיבותה הציבורית והעקרונית הרחבה, החורגת מעבר לצדדים המיידיים המעורבים. החקיקה המדוברת מתייחסת להחזר מקדמות עבור אירועים שבוטלו או נדחו בשל הקורונה, והיא חלק ממאמצים רחבים יותר להגנת הצרכן. בית המשפט הדגיש פרשנות מצמצמת לסעיף 4(ב), הקובע כי כל הסכם חלופי להחזר תשלומים לאחר 12.3.2020 חייב להיות מפורש, בכתב ונפרד מכל הסכם אחר בין הצדדים. פרשנות מחמירה זו נועדה להגן על הצרכנים על ידי הבטחת ניהול משא ומתן ללא כפייה וכי הסכמים מתועדים בבירור. בית המשפט מצא כי במקרה זה, ההסכמה בין הצדדים לדחיית האירוע אינה עומדת בקריטריונים אלה, שכן היא קשורה לחוזה המקורי ולא התייחסה במפורש לסוגיית ההחזר. בעקבות זאת התקבל הערעור, והתיק הועבר לבית המשפט לתביעות קטנות להמשך הליכים בעניין המקדמה והפיצוי הפוטנציאלי. עוד ציין בית המשפט כי עיתוי הסכמת הצדדים - טרם חקיקת החוק - לא שינה את תחולתו. כתוצאה מכך חויב המשיב בהוצאות משפט בסך 5,000 ₪.