דנ"מ 2142/04

תקציר

לשכת שמאי המקרקעין (העותרת) ביקשה לערער על מכרז של המדינה לקביעת רשימה של 225 שמאי מקרקעין למתן שירותים למשרדי ממשלה. בעתירה נטען כי תנאי המכרז, שבמסגרתו בחרו שמאים על פי השירות הטוב ביותר והמחיר הנמוך ביותר, אינם חוקיים. עם זאת, עתירתם המנהלית נדחתה על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים, וערעורם לבית המשפט העליון נדחה אף הוא. בית המשפט העליון קבע כי העותרים לא הציגו ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיהם. העותרת, שלא הייתה מרוצה מפסק הדין, ביקשה לקיים דיון נוסף, בטענה כי בית המשפט הגביר למעשה את נטל ההוכחה במשפט המנהלי והציבורי, כך שכמעט בלתי אפשרי לערער על פעולות מינהליות. לטענתם, רבות מהעובדות היו בתחום ידיעתו השיפוטית של בית המשפט והיו צריכות להיות מוצגות על ידי המדינה. בתגובה התנגדה המדינה לבקשה לדיון נוסף. השופט, בשקלול הבקשה, הגיע למסקנה כי פסק הדין של בית המשפט העליון אינו מהווה קביעה משפטית מיוחדת המצדיקה דיון נוסף. אין מדובר אלא בקביעה פרטנית כי העותרים לא סיפקו תשתית עובדתית לטענותיהם. בנוסף, השופט מצא כי פרשנותו של בית המשפט העליון לחוק ההגבלים העסקיים עולה בקנה אחד עם פסיקות קודמות. כתוצאה מכך, דחה השופט את הבקשה לדיון נוסף וקבע כי על העותר לשאת בהוצאות המשפט שנגרמו למדינה בסך 25,000 ₪.