ת"א 40117-02-19

תקציר

לתובע היו מספר דוחות חניה שלא שולמו שהובילו לצבירת חובות. העירייה הנתבעת פתחה בהליכי גבייה מנהליים, שכללו מכתבי דרישה חוזרים ונשנים ומספר עיקולים בנקאיים במשך שמונה שנים. התובע תבע את הנתבע על הטלת העיקולים ללא סמכות וביקש פיצוי כספי בגין לשון הרע. הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה בשל השיהוי בהגשה וכי הם פעלו כדין לגביית החוב. בית המשפט בחן את תקופת ההתיישנות על קנסות החניה ומצא כי פעולות הגבייה של הנאשם היו בתוך פרק הזמן המותר. עוד נמצא כי התובע לא הציג כל ראיה לכך שההודעות ששלח הנתבע לא הגיעו אליו, ולכן העיקולים הוטלו כדין. באשר לתביעת לשון הרע, קבע בית המשפט כי הטלת עיקולים כדין אינה יכולה להיחשב כלשון הרע. זאת ועוד, התובע לא הוכיח כל נזק שנגרם כתוצאה מהעיקולים. גם אם התובע הצליח להוכיח את עוולתו של הנתבע, בית המשפט לא מצא עילה לפסיקת פיצוי כספי, מה גם שלעיקולים הייתה השפעה מינימלית והתובע המתין שנים עד שהגיש את התביעה. בסופו של דבר נדחתה התביעה, והתובע חויב לפצות את הנתבע בגין הוצאותיו המשפטיות, בסך 7,500 ₪. כל צד היה אחראי גם להוצאות הנוספות שלו.