ע"א 34379-01-12

תקציר

המערער, דריו, טען כי הבנק הפר את התחייבויותיו כלפיו לפי סעיפים 3-5 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח). באופן ספציפי, הוא טען כי התנהלות הבנק הייתה רשלנית, שכן הוא לא כלל פרטים מהותיים במסמך המשכון והציג בפניו מסמך מזויף כחלק ממסמכי ההלוואה עליהם חתם. הבנק טען כי פעולות אלה הן חלק מהליך סטנדרטי ושגרתי. בית המשפט מצא כי בעוד הבנק אכן פעל ברשלנות בכך שלא גילה מידע חיוני ולא בחן כראוי את המסמכים המפוקפקים, דריו נהג גם ברשלנות ובחוסר אחריות בנוגע לכספו. מדובר במקרה ייחודי בשל טיב מערכת היחסים בין בנק ללקוחותיו, המטילה חובות מיוחדות על הבנק. בנסיבות אלה, החליט בית המשפט לחלק את האחריות באופן שווה בין הצדדים, בעקבות התקדים שנקבע בערעור 3912/90. בכך בוטל פסק דינו של בית משפט השלום. התיק הוחזר לבית משפט השלום על מנת שיקבע את גובה הנזק ויחלק את הסעדים הכספיים בהתאם. הבנק נדרש לשלם לדריו את הוצאות המשפט והערעור, כולל שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 שקל.