עמ"ש 5146-12-21

תקציר

פסק הדין נסוב סביב הסכם נישואין המעניק לאישה מגורים לכל החיים בדירה שחלקה עם בעלה. שאלת המפתח הייתה האם זכות זו משתרעת מעבר לגירושין. בית הדין פסק לטובת הבעל, ופירש את ההסכם באופן צר כחל רק במהלך הנישואין. מספר גורמים השפיעו על החלטה זו. השימוש החוזר ונשנה של ההסכם במונח "אישה" מרמז שהוא חל אך ורק במהלך הנישואין. כוונת הצדדים, כפי שעולה מעדותם, הצביעה על כך שמטרת ההסכם הייתה להגן על האישה מפני ילדי הבעל, ולא לספק מגורים לכל החיים לאחר הגירושין. עקרון תום הלב, במיוחד בהסכמי זוגיות שאינם מסחריים, תמך בפרשנות זו. בנוסף, מתנאיו הרחבים של ההסכם, לרבות הוראות לגבי בנה של האישה ועבודתה, משתמע כי הוא נועד לנישואין מתפקדים ולא למצבים שלאחר גירושין. השופטים היו תמימי דעים בהחלטתם, והדגישו כי זכות המגורים ניתנה אך ורק במהלך הנישואין ואינה מזכה את האישה בפיצוי כספי אם בחרה לעזוב את הדירה. בעקבות זאת היה צורך למחוק את הערת האזהרה על הדירה והאישה חויבה לשלם לבעל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.