ביד"מ 1/62

תקציר

השאלה שהתעוררה במקרה דנן הייתה האם קביעת האבהות היא עניין של מעמד אישי שבסמכותו הבלעדית של בית הדין השרעי, כפי שנטען על ידי המבקש, אם לאו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, הפנה שאלה זו להכרעת בית הדין המיוחד. בית הדין המיוחד, לאחר שבחן את ההוראות הרלוונטיות של צו המלך במועצה, 1922, כפי שתוקן, ואת החקיקה הרלוונטית, קבע כי קביעת אבהות היא אכן עניין של מעמד אישי שבסמכותו הבלעדית של בית הדין השרעי. בית המשפט ביסס את מסקנתו על שני נימוקים עיקריים. ראשית, סמכות השיפוט של בית הדין השרעי אינה מוגבלת לענייני המעמד האישי המנויים בצו המלך, אלא משתרעת על עניינים שנקבעו בחוק סדר הדין של בתי הדין הדתיים המושלמים משנת 1933, הכולל במפורש את קביעת האבהות. שנית, עוד לפני תיקון צו המלך בשנת 1939 לא נחשב בית הדין השרעי לבית דין דתי וסמכותו בענייני מעמד אישי לא נגזרת מצו המלך אלא מחוק סדר הדין הנ"ל. לפיכך, ההתייחסות בצו המלך לענייני המעמד האישי לא נועדה להגביל את סמכות השיפוט של בית הדין השרעי אלא את סמכות השיפוט של בתי הדין הדתיים של היהודים והנוצרים. המבקש היה זכאי לקבל את הוצאותיו בסך 200 ליש"ט.