ע"פ 722/85

תקציר

הערעור מתייחס לפרשנותם של סעיפים 10א(א) ו-(ב) לפקודת הראיות ומבקש לקבוע האם עד העולה לדוכן אך שותק לאורך כל חקירתו, הופך ל"עד במשפט" כאמור בסעיף קטן (א), או שמא יש לראותו כ"מסרב להעיד" לפי סעיף קטן (ב). המערער טוען, כי שתיקת העד צריכה להיחשב כהכחשת אמרתו הקודמת, ועל כן נופלת תחת הוראות סעיף קטן (א). בתוך כך, טוען המשיב כי יש לראות אדם שאינו עונה על שאלות כלשהן כמסרב להעיד כמפורט בסעיף קטן (ב). השופטת בן-פורת מגיעה למסקנה כי פרשנות המונח "עד במשפט" אינה עולה בהכרח בקנה אחד עם הוראות חוק אחרות, וכי הכלל היסודי של פירוש חוקים על פי תכליתם פירושו שדינים שונים עשויים לייחס משמעויות שונות לאותו מונח. במקרה דנן, תכליתו של סעיף 10א היא להגן על זכויות הנאשם, ופירוש הפקודה בדרך שהציע המערער יפגע בזכויות אלה. לפיכך, יש לראות אדם המסרב לענות על שאלות כלשהן כנופל תחת הגדרת סעיף קטן (ב) להגדרה של "מסרב להעיד". השופט לוין מסכים, ומוסיף כי עצם נוכחותו של עד על דוכן העדים אינה מספיקה כדי לראות בו "עד במשפט", וכי יש לבחון גם את עדותו. מאחר שהעד המדובר לא דיבר כלל, לא ניתן להחיל את הוראות סעיף קטן (א) במקרה זה. לבסוף, השופטת חלימה מסכימה עם מסקנת הרוב כי יש לראות את העד כמי שמסרב להעיד. משכך, הערעור נדחה.