ת"א 17863-02-22

תקציר

פסק הדין מאשר את הבקשה להכרה ולאכיפה של פסק בוררות זר שניתן בגרמניה, בהתאם להוראות אמנת ניו יורק. המשיב טען כי אין לאשר את פסק הבוררות משני טעמים: האחד, כי לא ניתנה למשיבה הזדמנות לטעון את טענותיה, שכן לא הותר לה לזמן עדים, דבר המהווה פגיעה בזכות להליך הוגן; ושנית, כי ההוצאות והריבית שנפסקו למבקש היו בניגוד לתקנת הציבור. באשר לתביעה הראשונה, מצא בית המשפט כי זכותה של המשיבה להציג את טענותיה כובדה במלואה, וכי פסק הבוררות דן והכריע ביסודיות בטענות הצדדים. בית המשפט קבע, כי טענת המשיבה כי נשללה ממנה הזכות לטעון את טענותיה בשל אי עדותם של עדיה אינה משכנעת, שכן המשיבה לא ביקשה במפורש להעיד בפני הבורר, והתנהלותה הפרוצדורלית לאורך הליך הבוררות הערימה קשיים בקבלת טענה זו. יתר על כן, בית המשפט מצא כי הליך הבוררות לא הפר את כללי הצדק הטבעי. אשר לתביעה השנייה, מצא בית המשפט כי סכום ההוצאות שגבה המבקש, אף שהוא גבוה, אינו סותר את ערכי היסוד, המוסר והצדק של שיטת המשפט הישראלית. בית המשפט הדגיש כי מערכת המשפט הישראלית עצמה יכלה להצדיק הוצאות כאלה במקרים מסוימים. באשר לשיעור הריבית שנקבע בפסק הבוררות (9%), קבע בית המשפט כי הוא אינו מהווה אינטרס עונשי המנוגד לדין הישראלי, ואינו מופרז מבחינת הדין הישראלי. בית המשפט ציין כי שיעור הריבית משקף את הדין הגרמני בנושא וכי אמנת ניו יורק נועדה לכבד את חוקי המדינות השונות. יתר על כן, בית המשפט קבע כי הריבית, אף שהיא גבוהה, אינה מופרזת, ואין חפיפה בין תקנת הציבור הגרמנית והישראלית בנושא זה. טענותיו הנוספות של המשיב כנגד פסק הבוררות נחשבו כטענות ערעור ולא נדונו. בית המשפט הכריע גם בבקשת המבקש לתשלום הוצאות בפועל, וקבע כי יש לקבוע את הוצאותיו של המבקש על סך של 60,000 ₪ בתוספת מע"מ, המהווה חלק ניכר מהסכום המבוקש, בהתחשב בהוצאותיו הסבירות של המבקש ובהתנהלות הצדדים לאורך כל ההליך.