דב"ע נה/218 - 3

תקציר

במקרה זה, בית המשפט הישראלי בחן האם יש לחייב תובע, שאינו תושב ישראל מעזה, להפקיד ערבות כספית לכיסוי הוצאות המשפט של הנתבע. המערערת לא שילמה בעבר הוצאות בית משפט, דבר המצדיק עוד יותר את דרישת הערבות. למרות טענת המערערת המסתמכת על הסכם קהיר, ממנו עולה כי ניתן לאכוף פסקי דין ישראליים בשטחים הפלסטיניים, ציין בית המשפט כי הוראות אלה לא יושמו ביעילות. כתוצאה מכך, אישר בית המשפט את הצורך בערבות, והדגיש כי הרשות הפלסטינית אינה צד לאמנת האג, הפוטרת צדדים מסוימים מדרישות אלה. המסגרת החוקית לדרישת ערבויות לפי תקנה 519(א) לסדר הדין האזרחי לא אומצה במפורש בבתי הדין לעבודה, אך בית המשפט סבר שהיא ישימה בשל היקף ההתדיינות המשפטית של עובדים פלסטינים בתחומי שיפוט ישראליים. בית המשפט הדגיש את חשיבות ההגנה על יכולתם של הנתבעים לגבות הוצאות, ויצר תקדים לטיפול בתובעים פלסטינים בדומה לתושבי חוץ בכל הנוגע לערבויות להוצאות. העתירה להפחתת הערבות נדחתה, תוך שמירה על סכום הערבות הנדרש. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את טענות המערערת בשל אי עמידה בתנאים אלה והורה למערערת לשלם הוצאות נוספות בגין הערעור.