ת"א 8611/03

תקציר

במרכז התיק עומדת תאונת דרכים קטלנית שהסתיימה במותו של עזמי מסעוד מוחמד אל-עסא, שהיה כבן 29. אין מחלוקת כי התאונה אירעה עקב משאית שלא הייתה מבוטחת באותה עת. המחלוקת המרכזית היא האם המנוח השתמש ברכבו בעת התאונה אם לאו, שהיא קריטית בקביעת החייב בפיצוי. התובעים, שהם התלויים בעיזבון המנוח, טענו כי הוא לא השתמש ברכבו, בעוד שלנתבעים דעות שונות. לאחר בחינת חומר הראיות, לרבות עדויות עדים, צילומים ודיווחים, הגיע בית המשפט למסקנה כי המנוח אכן החליף גלגל ברכבו בעת התאונה. קביעה זו מובילה לקביעה כי המנוח "נהג" ועל כן, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, יש להפנות את התביעה למבטחת רכבו שלו, שהיא הנתבעת מס' 2. לאחר מכן, בית המשפט העריך את הכנסותיו של המנוח לצורך חישוב הפיצוי עבור התלויים בו ועיזבונו. בשל היעדר ראיות משמעותיות, בית המשפט יכול היה להעריך את הכנסותיו רק על סמך העובדה שהוא היה בעל משאית ופרנס את משפחתו. הוחלט כי יש לחשב את שכרו בעבר ובעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק הפלסטיני, הנע בין 1,700 ל-2,000 שקל בחודש. הפיצוי לתלויים חושב בשיטת הידיים "הקלאסית", תוך התחשבות בגילם ובגיל הפרישה ברשות הפלסטינית. בית המשפט שקל גם את הוצאות הקבורה והנזק הלא ממוני לעיזבון, אך לאחר ניכוי תביעות התלויים לא נותר דבר מתביעת העיזבון. לסיכום, קבע בית המשפט כי כל תלוי זכאי לפיצוי על פי שיטת הידיים "הקלאסית", תוך חישובים ספציפיים לקטינות ולאשתו של המנוח. תביעת העיזבון נדחתה. הנתבעת מס' 2 חויבה לפצות את התובעים בסכומים המחושבים, לרבות שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. בינתיים, נדחתה התביעה נגד הנתבעת מס' 1, שהייתה חברת הביטוח של המשאית שגרמה לתאונה. בנוסף, הונחה הנתבע מס' 2 לשאת בהוצאות המשפט של הנתבע מס' 1.