ע"א 52042-11-16

תקציר

פסק הדין מתייחס להסכם שכר טרחה בין עורך דין, המערער, לבין לקוחותיו, המשיבים, לצורך ייצוג משפטי. המערערת ייצגה את המשיבים בתביעה כספית, אשר נדחתה בתחילה. לאחר מכן ייצג המערער את המשיבים בערעור שהוביל לפסק דין לטובתם. המערער הגיש תביעה כנגד המשיבים בגין שכר טרחתו, והמשיבים טענו כי שילמו ביתר. בית משפט קמא דחה את טענת המערערת, בקובעו כי המשיבים כבר שילמו למערערת את שכר הטרחה המגיע לה, וכי יש לנכות עוד סכום של 80,000 ₪ מכל שכר טרחה שטרם נפרע, המהווה פיקדון שהמערערת קיבלה מטעם המשיבים אך לא העבירה להם. הערעור בפני בית המשפט מתייחס אך ורק לניכוי הפיקדון בסך 80,000 ₪ משכר הטרחה המגיע למערערת. המערערת טענה כי המשיבים לא העלו להגנתם את סוגיית הפיקדון, דבר המהווה "שינוי מראית עין" וכי נטל ההוכחה בדבר גורל הפיקדון מוטל על המשיבים. המשיבים טענו כי המערער גבה מהם תשלום יתר והסתיר את העובדה שקיבל עבורם את הפיקדון בסך 80,000 ₪. בית המשפט מצא כי המשיבים לא שינו את הגנתם "באופן אסור", שכן המערער עצמו צירף את החשבונית הרלוונטית לתצהירו שלו. עוד מצא בית המשפט כי המערער לא פעל בשקידה ראויה בכך שלא הגיש ראיות נוספות הנוגעות לפיקדון שהיה ברשותו. עם זאת, בית המשפט נעתר לבקשת המערער להגיש ראיות נוספות הנוגעות למקום הימצאות הפיקדון, בתנאי שהמערער יגיש את כל דפי פנקסי הקופות של משרדו לשנים 2001 ו-2002, ולא רק את הדפים הנבחרים שבחר. בית המשפט ביסס את החלטתו על חשיבותן הרבה של הראיות לגילוי האמת, ועל כך שאין בהן כדי לפגוע בזכויות המשיבים שכן יוכלו גם לעיין בספרים. התיק הוחזר לבית משפט קמא על מנת שישקול מחדש את פסק דינו לאור הראיות הנוספות, והוחלט כי כל צד יישא בהוצאותיו.