ע"א 2702/92

תקציר

במקרה דנן, סקר בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעניין סכסוך חוזי בין מערערת, הבעלים היחיד של מפעל, לבין משיבה שהסכימה לרכוש 40% מהעסק. המשיב שילם חלקית עבור חלקו אך חזר בו מההסכם, בנימוק של אילוצים כספיים וביקש את השבת השקעתו, ואילו המערערת לא הכירה בו כשותף בשל אי תשלום. בית המשפט מצא כי התנהגותם של שני הצדדים ביטלה למעשה את החוזה, ואפשרה השבה. בית המשפט המחוזי קבע כי החוזה בוטל וחייב את המערערת להשיב את 70,000 הדולר הראשונים ששולמו על ידי המשיב, בתוספת הצמדה וריבית. תביעות המערערת לקיזוז פיצויים והשבה בעין (קרי, באמצעות מכונות שנרכשו מהקרנות) נדחו מחוסר ראיות והתאמה לאופי החוזי. בית המשפט העליון אישר החלטה זו ברובה, תוך שימת דגש על הסכמה הדדית לביטול החוזה ולהתחייבויות ההשבה, אך האריך את התיק כדי לקבוע את הערך המופחת של מכונות לצורך חישוב השבה הוגנת. בנוסף, נדחו הטענות בדבר מצג שווא של המערערת בשל היעדר ראיות מספיקות לכך שהפסדי העבר היו מרתיעים את ההשקעה של המשיב. הניואנסים המשפטיים כללו שיקולים לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט והוראות ספציפיות בחוק החוזים, המצביעות על הצורך בהשבה שוויונית ספציפית למקרה מבלי לאפשר עשיית עושר ולא במשפט. ככלל, בית המשפט שמר על תקינות נוהלי ההשבה, קבע השבה הוגנת בנסיבות משתנות, ודחה את טענות המערערת לקיזוז בשל היעדר ביסוס מפורט. התאמות לסכום ההשבה הומלצו לאחר בחינה נוספת בערכאה נמוכה יותר.