בג"צ 5587/09

תקציר

העותר במקרה זה ביקש פטור משירות חובה צבאי בישראל בשל התנגדותו המצפונית לשרת בצבא בשל השימוש בכוח ובאלימות שאפיינו לטענתו את פעולות הצבא. ועדת הפטור הכירה בהשקפתו ההומניסטית של העותר כאמיתית וכנה, אך לא קיבלה את בקשתו לגופה משום שהתנגדותו הייתה סלקטיבית ולא סירוב מצפוני מלא. הוועדה הבחינה בין שימוש בכוח על ידי הצבא לבין שימוש בכוח על ידי המשטרה, וציינה כי העותר מוכן לשרת במשטרה כל עוד השירות אינו קשור לצבא. הוועדה ראתה בכך התנגדות מותנית, שאינה מצדיקה פטור משירות צבאי. בית המשפט הסכים עם החלטת הוועדה, והדגיש כי סרבנות מצפונית סלקטיבית, להבדיל מסירוב מצפוני מלא, אינה מצדיקה פטור משירות צבאי בישראל בשל השלכותיה על הביטחון, השוויון החברתי ותקינתה ויציבותה של המערכת הצבאית. זאת ועוד, ציין בית המשפט את מורכבותה של המציאות הישראלית, בה פעולות הצבא והמשטרה חופפות לעיתים קרובות, דבר המקשה על יישום ההבחנה של העותר בין השניים. השופטים הדגישו גם את תחושת האפליה הפוטנציאלית בקרב אזרחים הנדרשים לשרת בשירות חובה, שעלולה להחריף על ידי מתן פטור לעותר. בסופו של דבר הגיע בית המשפט למסקנה כי החלטת הוועדה הייתה סבירה ועולה בקנה אחד עם הפסיקה המקובלת, ולכן העתירה נדחתה. השופטת חיות הוסיפה הערה המבהירה כי היקף "הסירוב המלא" המצדיק פטור עשוי שלא להיות מוגבל לפציפיזם מוחלט, אלא יכול להתרחב לצורות אחרות של סרבנות מצפון. השופט דנציגר הסכים עם דעת הרוב, אך הכיר בכך שייתכנו מקרים שבהם סרבנות מצפונית כללית המבוססת על פציפיזם מותנה תדרוש איזון אינטרסים שונה.