דב"ע נז/23 - 0

תקציר

התובע, תושב דחיית אל-בריד (שכונת הדואר), תבע קצבת נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי (הנתבע) לאחר שחלה בשיתוק בדצמבר 1988. הנתבעת דחתה את טענותיה בשנים 1989 ו-1993, מה שהוביל את התובעת לתבוע אותן בבית הדין האזורי, שגם הוא לא צלח. לאחר מכן הובא התיק לבית הדין הארצי לעבודה. בית המשפט פתח בדחותו את טענת הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה את מגוריה בדחיית אל-בריד. לאחר מכן בחן בית המשפט את התקנות הרלוונטיות, המעניקות לתושבי האזור שעברו ממזרח ירושלים הטבות מסוימות. הסוגיה הקריטית הייתה פרשנותה של תקנה 15(ג), הנוגעת לתושבי דחיית אל-בריד. בית המשפט הבהיר כי מטרת התקנה היא להשוות תושבים אלה לתושבי מזרח ירושלים, ולחייבם לעמוד בכל תנאי ההגדרה של "תושב האזור", לרבות התנאי שמלאו להם 18 שנים ומעלה ב"יום הקובע", 1 בינואר 1970. מאחר שהתובעת לא עמדה בתנאי זה, היא לא הוכרזה כ"תושבת האזור", והתקנות לא חלו עליה. לפיכך, דחה בית המשפט את הערעור בהסכמתו עם החלטת בית המשפט המחוזי, אך מטעמים שונים, וללא פסיקת הוצאות.