ע"א 5821/92

תקציר

התיק הנדון סובב סביב סירובו של עורך דין למסור תיקים הקשורים לשני תיקים מלקוחות בפירוק, תוך שימוש בזכותו לשעבד אותם לפי סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, המאפשר לעורכי דין לעכב נכסים ומסמכים מסוימים לצורך הבטחת שכר טרחתם והוצאותיהם. כונס הנכסים שמונה לפירוק החברות עתר להחזרת התיקים, מה שהוביל למחלוקת האם עורך הדין, תוך שימוש בסעיף 88, זכאי להיות נושה מובטח בהקשר של דיני פשיטת רגל ופירוקים. פסק דינו של בית המשפט העליון, בראשות המשנה לנשיא ש' לוין, השופטת ד' דורנר והשופטת ביניש, פסק לטובת עורך הדין וקבע כי עורך דין בעל תביעה תקפה לפי סעיף 88 הוא אכן נושה מובטח בהליך הפירוק. פסק הדין דן בהרחבה בהוראות הדין הנוגעות לפשיטת רגל, פירוק וזכות השעבוד, והגיע למסקנה כי תביעת עורך הדין עונה על הקריטריונים לנושה מובטח. בית המשפט מפרש את הדינים הרלוונטיים כך שיכללו את בעל זכות השעבוד בין הנושים המובטחים, תוך הדגשה כי מטרת השעבוד אינה חזקה למימוש אלא כמנוף לשכנוע הלקוח לפרוע את חובו. פסק הדין מתייחס גם לפסיקותיו הקודמות של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את טענת עורך הדין, וטען כי החלטות אלה פירשו באופן שגוי את מהותה של זכות השעבוד ואת תפקידה בהבטחת תשלום שכר טרחת עורכי הדין. לסיכום, החלטת בית המשפט העליון קובעת כי עורכי דין בעלי תביעות תקפות לפי סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין הם נושים מובטחים במקרה של פשיטת רגל או פירוק של לקוח, ומאשרת את אופייה הכפול של זכות השעבוד הן כזכות קניינית והן כזכות בטוחה. פסק דין זה, מיום 3.6.96, מהווה תקדים למקרים עתידיים של סכסוכים דומים על זכויותיהם של משפטנים בתרחישים כאלה.