ת"פ 71454-12-24

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של ההחלטה, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים: **ניתוח משפטי להחלטת בית משפט השלום בראשון לציון בת"פ 71454-12-24 מדינת ישראל נ' חממי (עציר)** **הנושא המרכזי:** קבילות אמרת עד מחוץ לבית המשפט מכוח סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות, התשכ"ט-1971, לנוכח אי-התייצבותה של המתלוננת להעיד. **רקע עובדתי:** הנאשם, יצחק חממי, מואשם בעבירות של תקיפת בת זוג, איומים והיזק לרכוש. המתלוננת, בת זוגו של הנאשם, לא התייצבה למספר דיונים שנקבעו להוכחות. המאשימה הגישה בקשה לקבל את אמרותיה (הודעותיה במשטרה) כראיה מכוח סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות, בטענה כי אמצעי פסול מנע ממנה להעיד. טענתה של המתלוננת, כפי שהובאה על ידי המאשימה, היא כי היא מפחדת מהנאשם, שמטריד אותה ומאיים עליה באמצעות אחרים ורשתות חברתיות. **הטענות העיקריות:** * **המאשימה:** מבקשת לקבל את האמרות לפי סעיף 10א(ב), בטענה כי אמצעי פסול גרם לאי-התייצבותה של המתלוננת. אם בקשתה תידחה, תבקש צו הבאה ללא אפשרות שחרור. * **ההגנה:** מתנגדת לבקשה, בטענה כי לא הוגשה ראשית ראיה לתלונה על פניות או איומים, וכי לא ניתן לתת אמון במתלוננת עקב אמירות סותרות לגבי התייצבותה. ההגנה מדגישה את חשיבות החקירה הנגדית לבחינת מהימנותה. **עקרונות משפטיים רלוונטיים (סעיף 10א לפקודת הראיות):** 1. **כלל הפוסל עדות שמיעה:** באופן כללי, עדות שמיעה (אמרה שנמסרה מחוץ לבית המשפט) אינה קבילה כראיה. 2. **חריג סעיף 10א(א):** מאפשר קבלת אמרת עד בכתב אם העד נחקר בחקירה נגדית, או אם ישנם תנאים נוספים שנועדו להבטיח את מהימנותה. 3. **חריג סעיף 10א(ב) - החריג הרלוונטי לענייננו:** * **תכלית:** נועד להתמודד עם מצבים בהם גורמים חיצוניים פועלים להניא עד ממתן עדות, או למנוע אותו מלמסור עדות. המצב עליו נסוב הסעיף הוא כאשר עד אינו מעיד, בין אם הוא מסרב, אינו מסוגל, אינו בחיים, או לא ניתן למצוא אותו. * **התנאי המרכזי:** בית המשפט חייב להשתכנע כי "אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות". * **היקף הוכחת "אמצעי פסול":** אין צורך להוכיח שהאמצעי הפסול הופעל על ידי הנאשם דווקא, או שהוא הופעל באופן ספציפי בקשר לאותו הליך משפטי. די בכך שבית המשפט ישתכנע כי "מאן דהוא", בין אם קרוב משפחה או ידיד, השפיע על העד באמצעים פסולים. * **מבחן גמיש:** ההוכחה לקיום אמצעי פסול היא גמישה, וניתן להסיקה מראיות ישירות או נסיבתיות, לרבות מידע מודיעיני. עם זאת, לא ניתן להסתפק בהשערות בלבד. * **דרישת חיזוק:** לפי סעיף 10א(ד), לא ניתן להרשיע נאשם על סמך ראיה שהתקבלה מכוח סעיף 10א(ב) בלבד, אלא אם קיימת ראיה נוספת בחומר הראיות המחזקת אותה. 4. **ההשלכות על זכות הנאשם:** קבלת אמרת חוץ מכוח סעיף 10א(ב) שלילת מן ההגנה את זכותה לחקירה נגדית, שהיא כלי מרכזי בשיטת המשפט האדוורסרית. על כן, הפעלת הסעיף דורשת זהירות רבה ורף ראייתי מסוים. **החידושים והעקרונות המשפטיים ביישום הסעיף בהחלטה:** 1. **הצורך במיצוי הכלים לכפיית התייצבות:** זהו העיקרון המרכזי שעומד בבסיס ההחלטה לדחות את הבקשה. בית המשפט קובע כי המאשימה לא מיצתה את כל הכלים העומדים לרשותה על מנת להביא את המתלוננת להעיד. * **צו הבאה שלא בוצע:** למרות שהוצא צו הבאה נגד המתלוננת, הוא לא נסרק למערכת ולא בוצע. בית המשפט מציין כי "ברי כי לא מוצה השימוש בכלים המאפשרים כפיית התייצבותה של העדה בבית המשפט". * **ההשוואה לפסיקה:** בית המשפט מתייחס לפסיקה, ובפרט למקרה "אבו עאבד" (ע"פ (ב"ש) 39118-03-18), בו נקבע כי אם ניתן לכפות על עד להתייצב ולא נעשה כן, לא ניתן לעשות שימוש בסעיף 10א(ב). במקרה הנוכחי, הרושם הוא שניתן היה לכפות את התייצבות המתלוננת. 2. **"אמצעי פסול" - דרישה ראייתית מינימלית:** בית המשפט מדגיש כי החומר עליו נסמכת המאשימה לקיום "אמצעי פסול" הוא "דל למדי". * **מזכר ת/1:** עיקרו של החומר הוא מזכר המתעד שיחה בה המתלוננת מביעה פחד מהנאשם. * **היעדר חקירה נוספת:** לא בוצעה כל פעולת חקירה נוספת בנושא, ולא הוצגו ראיות נוספות, מעבר לדברי המתלוננת עצמה. * **"לא ניתן להסתפק בהשערות גרידא":** בית המשפט חוזר על עיקרון פסיקתי חשוב לפיו השכנוע בדבר קיום אמצעי פסול צריך להתבסס על ראיות, ולא על השערות. 3. **איזון בין הצורך בקבלת ראיות לבין זכויות הנאשם:** * **הכרה בצורך בחריג:** בית המשפט מכיר בכך שחקיקת סעיף 10א(ב) מהווה הכרה בכך ש"הכרח בל יגונה" להתמודד עם תופעות של השפעה על עדים. * **החשיבות העליונה של חקירה נגדית:** עם זאת, הוא מדגיש את הקושי הטמון בשלילת זכות החקירה הנגדית, וקובע כי על המאשימה לעמוד ב"רף ראייתי מסויים" ולהוכיח כי בוצעו כל הפעולות הנדרשות להבאת העד. * **ההגנה על ההגנה:** התוצאה המעשית היא שדחיית הבקשה נועדה "באופן אשר שולל מן ההגנה את השימוש בכלי של חקירה נגדית לגבי עדות המצויה במוקד ראיות התביעה". 4. **אפשרות לבחינה מחודשת:** בית המשפט פותח פתח לבחינה מחודשת של הבקשה: "ככל שיחולו שינויים או התפתחויות אשר יהיה בהם כדי להשפיע על הערכת השיקולים שבנדון." זהו ביטוי לגמישות ההליך השיפוטי ולאפשרות להתאים את ההחלטות למציאות המשתנה. **סיכום ההחלטה:** בית המשפט דחה את בקשת המאשימה לקבל את אמרות המתלוננת מכוח סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות. נימוקיה העיקריים של הדחייה הם: * אי-מיצוי הכלים החוקיים לכפיית התייצבותה של המתלוננת, ובפרט אי-ביצוע צו הבאה שהוצא נגדה. * היקף הראיות בדבר קיומו של "אמצעי פסול" שהיה דל ולא עלה כדי רף הוכחה מספק. * הצורך להגן על זכות הנאשם לחקירה נגדית, אשר נשללת בעת הפעלת סעיף 10א(ב). בסופו של דבר, בית המשפט נקט בגישה שמרנית המחייבת הוכחה משמעותית יותר לקיום נסיבות המצדיקות סטייה מעיקרון החקירה הנגדית, וכן דרישה למצות את האמצעים החוקיים להבאת עד להעיד לפני שמסתפקים באמרות חוץ. **חידושים ומשמעות הפסיקה:** ההחלטה מדגימה יישום מחמיר של תנאי סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות, במיוחד בנוגע לדרישת מיצוי האמצעים לכפיית התייצבות ודרישת הוכחה מספקת לקיום "אמצעי פסול". היא מחזקת את מעמדה של זכות החקירה הנגדית כעיקרון יסוד בשיטת המשפט, וקובעת כי הפעלת החריג המחייב, סעיף 10א(ב), תלויה בהוכחה משמעותית מצד התביעה, ולא ניתן להסתפק בטענות כלליות או בראיות דלות. בכך, ההחלטה מהווה חיזוק לעקרונות שמירה על זכויות נאשמים ועל ההליך המשפטי התקין.