ע"א 2525/92

תקציר

בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ודחה את בקשת המערערים לחייב את עיריית רמת גן לרשום חוזה שכירות ארוך טווח לשתי רצועות קרקע בשטח כולל של 27 מ"ר, שנועדו להרחיב את דירתם. הנכס מורכב ממגרש בן שמונה דירות, שאף אחת מהן אינה רשומה כבית משותף, כאשר כל שוכר מחזיק בזכויות חכירה דוריות. חלק מהחוכרים, ובהם המערערים, רשמו את זכויותיהם ותבעו שמינית מהחלקה כל אחד, ללא גבולות מוגדרים. עיריית רמת גן, בעלת המגרש, אישרה למערערים היתר בניה להרחבה; עם זאת, חוכרים אחרים התנגדו לכך בטענה שהחצר היא רכוש משותף. בית משפט השלום דרש תחילה מהמערערים להוכיח כי תכניות הבנייה שלהם אינן פוגעות בזכויותיהם של אחרים. בית המשפט העליון מצא כי רישומי החכירה מונעים רישום ספציפי של חוזה חכירה נוסף עבור 27 המטרים הרבועים והדגיש כי כל תוספת לרכוש המשותף מחייבת הסכמה של כל החוכרים. למרות שהעירייה לא הביעה התנגדות להקמת חצר כבעלת הקרקע, אין בכך כדי לחייב אותם להחכיר קרקע נוספת למערערים. על פי פרק ו'1 לחוק המקרקעין, החצר היא חלק מהרכוש המשותף, ושינויים בה דורשים אישור פה אחד של השוכר, בדומה לכללי הבית המשותף. למערערים, שנזקקו להסכמת כל הדיירים לבניית חצר, לא הייתה עילה לשנות את חוזה השכירות שלהם ללא תיעוד בכתב או הסכמה של דיירים אחרים, ואישרו מחדש כי שינויים ברכוש המשותף אינם יכולים להתקדם באופן חד צדדי. הערעור נדחה, וההוצאות שהוטלו על המערערים.