עע"מ 1930/18

תקציר

במקרה זה, בחן בית המשפט האם עירייה מחויבת לערוך מכרז פומבי בטרם התקשרות בהסכם פשרה עם יזם, בנוגע למכירת זכויותיה במקרקעין במסגרת הליך פירוק שיתוף. בית המשפט קמא הראשוני התמקד בנסיבות ספציפיות, והציע כי היה מקום לשקול מכירה פומבית כדי להבטיח קבלת החלטות מקיפה. בערעור הודגש כי דיני המכרזים הציבוריים מחייבים מכירות כאלה להתבצע באמצעות מכרזים תחרותיים, תוך שמירה על שקיפות, הגינות ומקסום התשואות הכספיות. התקנות קובעות כמה חריגים, אך הנסיבות הנוכחיות אינן עומדות בקריטריונים אלה. טענת העירייה והיזם כי הסדר הפשרה אינו מהווה חוזה "מרצון" הפוטר אותה מדיני מכרזים נדחתה. בית המשפט הדגיש כי הסכם פשרה, גם אם אושר על ידי בית משפט שלום, הוא ביסודו חוזה ועליו לעמוד בדיני המכרזים אלא אם כן חל פטור סטטוטורי. בית המשפט התחשב בשיקולים דמוגרפיים, וציין כי התרת הסכמי פשרה ללא מכרזים עלולה ליצור הזדמנויות לשימוש לרעה ולהפחית את אמון הציבור. יתר על כן, בעוד שהחוק מאפשר לבית המשפט המפקח על פירוק שותפות להורות על מכירה באמצעים שאינם מכרזים, יש לשמור זאת למקרים חריגים שבהם מכרזים יהיו בלתי יעילים או בלתי צודקים, ולא יעקפו את דיני המכרזים. העיקרון המשפטי המרכזי שנשמר הוא כי על גופים ציבוריים להקפיד על הליכי מכרז קפדניים לשמירה על משאבי הציבור, אלא אם כן חלים חריגים משפטיים מפורשים. השופט הנדל, בתמיכת שופטים נוספים, אישר את ההחלטה לבטל את אישור מועצת העירייה להסכם הפשרה, הדגיש את חובתה של העירייה למלא אחר דרישות המכרז וציין כי שיקול הדעת השיפוטי בפירוק שותפות צריך להתחשב בעקרונות רחבים יותר של המשפט הציבורי. לפיכך, הערעור נדחה והצדדים חויבו לשאת בהוצאות משפט ספציפיות.