ת"א 42647-03-16

תקציר

התובעים, בעלים משותפים של קרקע בראשון לציון, תבעו פיצויים מהנתבעים (הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשון לציון והעירייה) בגין הפקעת אדמותיהם. הקרקע עברה שתי הפקעות בזמנים שונים. ההפקעה הראשונה, שבוצעה על ידי הנתבעים בשנת 1985, כללה תפיסה חלקית של הקרקע לצורך סלילת כביש עירוני. ההפקעה השנייה, שבוצעה בשנת 2000 על ידי נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (נת"י), הפקיעה את יתרת הקרקע לטובת כביש פרברי מהיר. התובעים טענו כי הם זכאים לפיצוי בגין ההפקעה הראשונה, שלטענתם מעולם לא שולמה במלואה. לטענתם, הזכות לפיצויים הוקנתה להם עם רכישת הקרקע בשנת 1992 וכי מאחר שהקרקע הופקעה בסופו של דבר במלואה, עליהם לקבל פיצוי על כל השטח ללא כל הפחתה. בנוסף, הם טענו כי הנתבעים התעשרו שלא בצדק בכך שקיבלו פיצויים מחברת נת"י בגין הקרקע שהופקעה בהפקעה הראשונה מבלי לשלם לתובעים. בית המשפט מצא כי תביעת התובעים לפיצויים בגין ההפקעה הראשונה לא נתמכה בראיות. הזכות לפיצויים בגין אותה הפקעה לא הוקנתה במפורש לתובעים בהסכם המכר, וחזקת המחאה כזו הופרכה על פי תנאי ההסכם ונסיבות כריתתו. יתר על כן, לבעלים הקודמים, מהם רכשו התובעים את הקרקע, לא הייתה זכות לפיצוי בגין ההפקעה הראשונה, שכן הם הסכימו שלא לתבוע פיצוי כספי בגינה. עוד קבע בית המשפט כי ההפקעה הראשונה הושלמה והקרקע נתפסה לפני שהתובעים רכשו אותה, כלומר לבעלים הקודמים לא הייתה זיקה ממשית לשטח המופקע. משכך, התובעים לא יכלו לרכוש זכויות לפיצוי בגין אותו שטח. באשר לתחולת הלכת הולצמן, הקובעת פיצוי מלא ללא הפחתות כאשר חלקה מופקעת במלואה, קבע בית המשפט כי היא אינה ישימה למקרה הנוכחי, שעניינו שתי הפקעות נפרדות. ההפקעה הראשונה הושלמה והכביש נסלל לפני מתן פסק דין הולצמן, ואין להחילו רטרואקטיבית. זאת ועוד, בית המשפט דחה את טענת עשיית עושר ולא במשפט של התובעים, וקבע כי אין בכך הרחבה בלתי מותרת של כתבי הטענות. בנוסף, הטענה נעדרת שחר, שכן החלטת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שעמדה בבסיס טענת ההתעשרות של התובעים, לא פירטה את גובה ההתעשרות. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את תביעת התובעים לפיצויים, וקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו, בהתחשב בנסיבות הייחודיות של המקרה.