ת"א 22154-06-20

תקציר

פסק הדין משרטט סכסוך ארוך שנים בין ליאור, רוכל הפועל על קרקע ציבורית, לבין הרשות המופקדת על ניהול קרקעות אלה. ליאור הפר שוב ושוב החלטות והסכמים שיפוטיים בכך שהשתלט שלא כדין על הקרקע וסירב לפנותה, מה שהוביל להליכי פינוי ותפיסה מרובים שבוצעו על ידי הרשות. התביעה המקורית, שהוגשה על ידי ליאור והוריו, בעלי כלי הרכב המשמשים את עסקיו, ביקשה פיצוי בגין נזקים שנגרמו לכאורה באחד ההליכים הללו שנערך בנובמבר 2019. הרשות מצידה הגישה תביעה שכנגד נגד ליאור והוריו בדרישה להחזר הוצאות הליכי פינוי ותפיסה, וכן תשלום דמי שימוש בקרקע. השופט קבע כי ליאור אכן החזיק שלא כדין במקרקעין המדוברים ופעל בחוסר תום לב, תוך הפרת החלטות והסכמים שיפוטיים קודמים. לפיכך, הייתה הצדקה לקיים את הליכי הפינוי. באשר לתביעה, זכאים התובעים לפיצוי בגין חלק מהנזקים הנתבעים, לרבות הנזקים לנגררים ולגנרטור שלהם, בסך 42,177 ₪ כולל מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית. כמו כן נפסקו להם הוצאות משפט בסך 12,340 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 6,000 ₪. במעבר לתביעה שכנגד, דחתה השופטת את התביעה נגד הוריו של ליאור בשל היעדר יריבות, שכן הם לא הפעילו את העסק ולא פלשו ישירות לקרקע. עם זאת, התביעה שכנגד נגד ליאור התקבלה באופן חלקי. הוא חויב לשלם לרשות 15,469 שקל בתוספת ריבית בגין הליך פינוי באוקטובר 2013, 3,742 שקל בתוספת ריבית בגין הליך במאי 2018 ו-20,817 שקל בתוספת ריבית בגין הליך ביוני 2020. הוצאות אלו נמצאו מוצדקות ובהתאם לחוק. מנגד, הרשות לא העמידה ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיה להליכים בחודשים ינואר ואוגוסט 2015, ועל כן נדחו חלקים אלה של התביעה שכנגד. לבסוף, נדחתה גם התביעה לדמי שימוש בקרקע, שכן הרשות לא הצליחה להביא ראיות משכנעות לשטח הפלישה הנטען ולמשך שהותו של ליאור בקרקע.