רע"ב 8220/19

תקציר

בית המשפט החליט לקבל ערעור על פרשנות איסור היציאה של עובדי השירות מהארץ, כמפורט בסעיף 51ח1 לחוק העונשין. החלטה זו התבססה על סוגיות היסוד וההשלכות רחבות ההיקף הכרוכות בכך. מבחינה היסטורית, לא היה חוק ספציפי המסדיר עניינים כאלה, כאשר שיקול הדעת היה נתון קודם לכן למפקח או לנציב על פי הוראות החוק הכללי. התיקון משנת 2012 הגביל במפורש את יציאתם של עובדי השירות מהארץ במהלך תקופת מאסרם ללא אישור, במטרה למנוע מהם שלא לחזור ולהשלים את שירותם. למרות התיקון, בתי המשפט המחוזיים הציגו פרשנויות לא עקביות, כאשר חלקם אפשרו סטיות במקרים חריגים. בית המשפט הבהיר כי היתר לעובד שירות לעזוב את הארץ צריך להיות חריג, תוך הדגשת אופיו העונשי של עבודות שירות, שאמנם פחות מגביל ממאסר, אך עדיין מטיל מגבלות משפטיות לאורך כל תקופת המאסר. יציאה של עובד שירות מותרת רק בנסיבות חריגות, תוך שקילת גורמים כגון צורך, דחיפות, משך השהייה, פוטנציאל שיקום וסכנת השתמטות. שיקול הדעת למתן היתרים כאמור נתון בידי הממונה, המונחה על ידי שיקולים ספציפיים לשמירה על טוהר המידות וההמשכיות של עבודות שירות כגזר דין. פסק הדין הכיר בכך שבעוד שלעובדי שירות יש זכויות מסוימות, הם אינם חופשיים לחלוטין, שכן מעמדם כחלק מעונש מאסר מחייב הגבלות מסוימות.