ת"א 2236-02-23

תקציר

## ניתוח משפטי: חיסיון עורך דין-לקוח והשלכותיו על הגשת תצהירים **מבוא:** החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתיק ת"א 2236-02-23 אביליה השקעות ונכסים בע"מ נ' מגידיש ואח' עוסקת בשאלת חיסיון עורך דין-לקוח, ובפרט, האם התנהלותם של הנתבעים, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירים שהוגשו מטעם עורכי דינם, מהווה ויתור במשתמע על חיסיון זה. בית המשפט נדרש לבחון האם התצהירים חושפים התייעצויות פנימיות בין הנתבעים לעורכי דינם, באופן המקים הצדקה לדרישת התובעת להוצאת התצהירים או לוויתור על החיסיון. **הרקע המשפטי:** ההחלטה מבוססת על שתי הוראות חוק מרכזיות: 1. **סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961:** קובע כי דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לעורך דין, הקשורים לשירות מקצועי, חסויים, אלא אם הלקוח ויתר על החיסיון. 2. **סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971:** מטיל חובה דומה על עורכי דין, וקובע כי אינם חייבים למסור כראיה דברים ומסמכים שהוחלפו בינם לבין לקוחם, אלא אם הלקוח ויתר על החיסיון. בית המשפט מדגיש כי חיסיון עורך דין-לקוח הוא חיסיון מוחלט, אשר נועד להגן הן על עורך הדין והן על מרשו, ולא ניתן לחייב עד לחשוף מידע חסוי בניגוד לחובה זו. **החידוש המשפטי - ויתור במשתמע על חיסיון:** בעוד שויתור מפורש על חיסיון הוא הדרך הברורה והחד משמעית, הפסיקה מכירה גם באפשרות של ויתור במשתמע. בית המשפט קובע כי שאלת קיומו של ויתור במשתמע נבחנת על בסיס התנהלותו הפרטנית של הלקוח, תוך בחינת מכלול הנתונים והטיעונים הרלוונטיים. **ניתוח התצהירים וההבחנות המשפטיות:** בית המשפט מבחין בין מספר מצבים: * **ויתור על חיסיון עקב נוכחות צד שלישי:** סעיף 15 להחלטה קובע כי החלפת מסמכים או שיח בין עורך דין לצד שכנגד, בנוכחות הצד שכנגד, אינם מהווים ויתור על חיסיון. זאת בניגוד לשיח או מסמכים שהוחלפו בין עורך דין ללקוחו ללא נוכחות אדם נוסף, אשר נועדו להישאר חסויים. לכן, התייחסויות בתצהירים למשא ומתן ולמגעים עם התובעת, אף אם נעשו על ידי עורכי הדין, אינן מקימות ויתור. * **חשיפת "המעטה" לעומת "התוכן":** בית המשפט מבהיר כי עצם הגשת שירותים משפטיים אינה מהווה ויתור. עם זאת, אם הלקוח מאשר לעורך הדין לפרט את תוכנם של שירותים אלו, הדבר יכול להוות ויתור במשתמע (סעיף 16). * **חשיפה חלקית של מידע:** בית המשפט קובע כי מקום בו הלקוח חושף חלק מהפרטים הנוגעים לשירות המשפטי, קיימת נטייה לראות בו כמי שוויתר על החיסיון. זאת מכיוון שאין לו אפשרות לבחור באופן סלקטיבי איזה מידע לגלות ואיזה לא, מחשש לעיוות התמונה העובדתית (סעיף 17). * **שימוש בלשון רבים בתצהירים:** סעיף 18.1 להחלטה מצביע על סעיפים בתצהירים בהם נעשה שימוש בלשון רבים ("התנהלנו", "נעלמנו"). בית המשפט קובע כי אם אין הבהרה כי הכוונה היא אך לעורכי הדין עצמם, הדבר עלול ליצור הצדקה לשאלות לגבי אופן ההתנהלות, ואם עורך הדין יסרב לענות בטענת חיסיון, הדבר יהיה בעייתי. * **חשיפת נתונים עובדתיים על הלקוח:** סעיף 18.2 להחלטה דן בסעיפים בהם מציינים עורכי הדין נתונים עובדתיים הנוגעים לכאורה ללקוחות (למשל, החלטת מגידיש לגבי סכום המבוקש עבור המקרקעין). בית המשפט תמה על מקור הידיעה של עורך הדין ואופן קבלתה (מפי הלקוח ישירות, או מתכתובת פנימית), ורואה בכך קושי להותיר את האמירות על כנן בד בבד עם טענה לחיסיון. * **התייחסות להתנהלות הנתבעים:** סעיפים 18.2 ו-18.3 להחלטה מעלים קושי כאשר עורכי הדין מצהירים על התנהלות הנתבעים (כמו "פעלו בתום לב ובהגינות מלאים" או "מגידיש לא התלבטו רבות"). בית המשפט קובע כי אם התרשמות זו מבוססת על דין ודברים בין עורך הדין לנתבעים בלבד, קיים קושי שלא לראות בכך ויתור במשתמע. * **התייחסות לפעולות צד ג' והסכמת הנתבעים:** סעיף 18.2 להחלטה מתייחס למקרים בהם עורכי הדין מתייחסים לפעולות שביצעו צדדים שלישיים (למשל, "הצלת תב"ע 22") ולשאלת עידודן או הסכמת הנתבעים לכך. בית המשפט קובע כי מקור ידיעותיו של עורך הדין לכך, אם הוא נובע מדין ודברים בינו לבין הנתבעים, עשוי להצביע על ויתור. * **תנאי התקשרות:** סעיף 18.4 להחלטה דן בהתייחסות לתנאים שהציבה התובעת להתקשרות, אשר לנתבעים לא הייתה שליטה בהם. בית המשפט קובע כי אם התנאים הללו אינם מידע פומבי, ומתעוררת שאלה כיצד עורך הדין למד על חוסר השליטה של הנתבעים, הדבר יכול להצביע על בעייתיות. **התוצאה והחידוש בפסיקה:** בית המשפט מגיע למסקנה כי אמנם בחלקים מסוימים של התצהירים אין כדי להצביע על ויתור על החיסיון, אך בחלקים אחרים – קיימת הצדקה לראות בנתבעים כמי שוויתרו במשתמע על חיסיון עורך דין-לקוח. החידוש המרכזי בהחלטה זו הינו הקביעה כי **לא ניתן "להקנות חיסיון למקטעים"** בתצהירים, וכי כאשר התצהיר נבחן בשלמותו, קיומו של ויתור במשתמע בחלקים ממנו יכול להשפיע על התמונה הכוללת. **הוראות בית המשפט:** בית המשפט מורה כי על הנתבעים להודיע, בתוך שבעה ימים, האם הם מבקשים לתקן את התצהירים, או להשאירם כמות שהם, על כל המשמעויות הנובעות מכך. כמו כן, בית המשפט מבהיר כי עורכי הדין המצהירים לא יידרשו להשיב על שאלות אשר הם סבורים שיפרו את חובת החיסיון. אולם, אם יימצא כי סירוב להשיב בחקירה נגדית נובע מויתור במשתמע, ייתכן שיינתן צו להוצאת התצהיר והעדות מהתיק. **השלכות ומשמעויות:** החלטה זו מדגישה את הצורך בזהירות רבה בעת הגשת תצהירים על ידי עורכי דין, כאשר הם משמשים גם כעדים. יש להימנע מחשיפת פרטים העלולים להתפרש כוויתור על חיסיון, ובמידת הצורך, יש להבהיר באופן חד משמעי את היקף החיסיון המוצהר. ההחלטה מחזקת את התפיסה כי הגנה על חיסיון עורך דין-לקוח דורשת לא רק הצהרות פורמליות, אלא גם התנהלות התואמת את רוח העיקרון.