בד"א 11/21

תקציר

הערעור מערער על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי שהרשיע את המערער בשורה עבירות, בהן שליחת יד עם פיקדון של לקוח, והטיל עליו צו השעיה לשלוש שנים, מתוכן שישה חודשים השעיה בפועל והיתר השעיה על תנאי, בנוסף לקנס בסך 5,000 ₪. המערער טען כי בית המשפט המחוזי התערב בהסדר הטיעון שהושג בין הצדדים והרשיע אותו בעבירה של שליחת יד, שלא נכללה בכתב התביעה המתוקן. זאת ועוד, טען המערער כי העבירה של שליחת יד לא הוכחה, וכי נטל ההוכחה בהליך משמעתי מחייב הוכחה מעבר לספק סביר. המשיב, לעומת זאת, טען כי יש לדחות את הערעור. בית המשפט העליון קיבל את הערעור. בית המשפט קבע, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי העבירה של שליחת יד הוכחה חרגה מהסדר הטיעון ועולה כדי עיוות דין כלפי המערער. בית המשפט הדגיש כי משקיבל בית המשפט המחוזי את התלונה המתוקנת, היה עליו לנהוג במידה רבה של איפוק ולהימנע מהתערבות בהסדר הטיעון. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי לא הוכחה העבירה של שליחת יד, שכן המשיב לא הוכיח את יסוד המרמה, הדרוש להרשעה בעבירה זו. בית המשפט הוסיף והדגיש כי היה על המשיב להימנע מלהתייחס לעבירה של שליחת יד, אשר נמחקה מהתלונה המקורית במסגרת הסדר הפשרה. לבסוף, הורה בית המשפט להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך מתן גזר דין בהתאם לעבירות בהן הודה המערער בתלונה המתוקנת, וקבע כי המשיב יישא בהוצאותיו של המערער.