ת"א 7529-04-17

תקציר

המקרה המדובר, שנדון בבית משפט השלום בבת ים בתל אביב, היה ערעור לפיצויים בגין נזקי גוף בעקבות תאונת דרכים שהתרחשה בינואר 2016. התובע, עובד תברואה, נפגע מרכב חולף שלא עצר ולא הגיש סיוע או פרטים. הסוגיה המרכזית הייתה זהותו של הנהג הפוגע, כאשר התובע טען כי הנתבע 2, היה מבוטח אצל הנתבע 1. הנתבעים 1 ו-2 טענו כי לנאשם 2 לא הייתה כל מעורבות בתאונה. לחילופין, טען הנתבע 3 כי אם לא ניתן להוכיח את זהות הנהג, יש לראות את התאונה במכוון, ולפיכך מחוץ לתחום הפיצוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. השופט פסק לטובת הנתבעים 1 ו-2, וקבע כי התובע לא הוכיח באופן מהימן את מספר לוחית הרישוי או את זהות הרכב והנהג הפוגעים. תיאורו של התובע את הנהג לא תאם את הופעתו של הנתבע 2, והאליבי של הנתבע, שאומת על ידי אשתו, הצביע על כך שהוא לא יכול היה להיות הנהג. עוד קבעה השופטת כי התאונה נגרמה כתוצאה מנהיגה פרועה ולא ממעשה מכוון, ועל כן נאשמת 3, קרנית, אחראית לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. משכך, נדחתה התביעה נגד הנתבעים 1 ו-2, והחובה לפצות את התובע נפלה על הנתבעת 3. התובע חויב לשאת בהוצאות הנתבעים 1 ו-2, בסך כולל של 10,000 ₪. ההליכים נגד הנתבע 3 להערכת הנזקים היו אמורים להימשך.