ת"א 11388-12-20

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית תביעת לשון הרע כנגד עורך דין המייצג צד שכנגד בהליך אזרחי קודם. בתביעה, שהוגשה על ידי התובעים, נטען כי הנתבע השמיץ אותם במהלך ההליך הקודם האמור, הן בתכתובות בכתב והן באמירות בעל פה שנאמרו במהלך הדיונים. בית המשפט דחה את התביעה על הסף, בקובעו כי הנתבע נהנה מחסינות מוחלטת מפני תביעה לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, המקנה הגנה לשופטים, בוררים, עורכי דין ובעלי דין בגין פרסומים שנאמרו במהלך דיון או במסגרת הליך משפטי. חסינות זו, טען בית המשפט, חלה גם אם הפרסומים נעשו בחוסר תום לב או בזדון. בית המשפט ביסס את החלטתו על פסיקה קודמת, והדגיש כי יש להעדיף חקירה עניינית בנושא על פני חסימת גישתו של התובע לצדק. מאחר שהתשתית העובדתית של התביעה, גם אם הוכחה, לא הצליחה לבסס עילת תביעה כנגד הנתבע, הרי שהתביעה נחשבה חסרת תוחלת ונדחתה על הסף. התובע חויב בהוצאות המשפט של הנתבע בסך 2,000 ₪. החלטה זו התקבלה מתוך אינטרס לשמור על תקינות ההליך המשפטי ולמנוע אפקט מצנן על חופש הביטוי במסגרת ההליך המשפטי.