ע"ז 24910-11-18

תקציר

פסק הדין דן בתוקפה של צוואה שהותיר אחריו אדם שנפטר. הצוואה מותירה מחצית מהעיזבון למשיב, בתו של המנוח ומנשלת את המתנגדת, אשת המנוח. המתנגד טוען כי הצוואה פסולה מכמה בחינות - מצבו הרפואי של המנוח בעת כתיבתה הפך אותו ללא מסוגל להבין את ההשלכות, המשיב השפיע שלא כדין על המנוח, המשיב היה מעורב בעריכת הצוואה ונוכח בעת חתימתה והצוואה עצמה הוחזקה על ידי בעל עניין (המשיב). פסק הדין עובר על כל אחת מהתביעות לגופו. מסקנה היא כי מצבו הרפואי של המנוח לא פגע בכושרו השכלי והמתנגדת לא הביאה כל ראיה שתתמוך בטענתה כי המשיב ניצל את מצבו של המנוח. גם טענת ההשפעה הבלתי הוגנת נדחית, שכן הראיות מלמדות על מערכת יחסים קרובה ואוהבת בין המנוח למשיב, דבר המצביע על כך שהצוואה הייתה תוצאה של החלטה עצמאית של המנוח. באשר למעורבותה של המשיבה בהליך עריכת הצוואה, מקבל בית המשפט את גרסתה של המשיבה לאירועים, לפיה היא לא הייתה מעורבת בתהליך הטכני של עריכת הצוואה ולא נכחה בעת החתימה. העובדה שהמנוח חלק את תוכן הצוואה עם המשיב והמתנגד בעודו בחיים, מעידה על בטחונו במשיב ובתוקף הצוואה. זאת ועוד, העובדה שהמשיבה ועורך דינה שיתפו פעולה עם המתנגדת ועורך דינה בביצוע הצוואה במשך מספר חודשים לאחר מות המנוח, תומכת בטענת המשיבה כי היא מסכימה עם תוכן הצוואה. בית המשפט מתחשב גם בשינוי לבה של המשיבה במהלך ההליך, ומבין זאת כמענה אמפתי למצוקתה של אמה (המתנגדת), אך בסופו של דבר אין בכך כדי לשנות את עובדות המקרה. לפיכך, ההתנגדות לצוואה נדחית. המתנגדת חויבה לפצות את המשיבה בגין הוצאותיה המשפטיות, בסך 10,000 ₪.