סע"ש 15106-12-20

תקציר

התובע, טכנאי גנרטורים, תבע את מעסיקיו לשעבר על שכר שלא שולם, שעות נוספות ותנאים סוציאליים אחרים. המעסיקים היו מספר חברות בבעלות או בניהול הנתבע ליאור קובי, וחברה בבעלות הנתבע שמואל יפרח. התובע טען כי כל הנתבעים היו מעסיקים משותפים ולא שילמו לו על פי החוק. בית המשפט פסק לטובת התובע. בית המשפט קבע כי קובי והחברות שבבעלותו או בניהלו הם מעסיקים משותפים, ואילו יפרח וחברתו אינם יכולים להיחשב כמעסיקים. בית הדין קבע את תקופת ההעסקה, וקבע כי היא עומדת על 131.5 חודשים, החל מינואר 2009 ועד דצמבר 2019. טענת התובע כי פוטר לא הוכחה, ולכן בית המשפט לא פסק לו פיצוי תקופת הודעה מוקדמת או פיצוי שימוע. עם זאת, מאחר שהנתבעים לא קיזזו את תקופת ההודעה המוקדמת משכרו האחרון של התובע, בית המשפט לא התיר קיזוז גם לתקופה זו. בית הדין חישב את שכרה של התובעת על בסיס שכר המינימום בישראל, שכן הנתבעים לא הביאו כל ראיה לשכר המוסכם, ואף לא ניהלו רישומים כדין של שעות העבודה של התובעת. הנתבעים חויבו לשלם לתובע הפרשי שכר מינימום בסך של 96,861 ₪. בית המשפט פסק גם בעניין גמול שעות נוספות, קבע כי התובע עבד חמש שעות נוספות בכל חודש, ופסק לו גמול שעות נוספות בסך 10,103 שקל. כמו כן נפסקו לתובע 10,955 ₪ עבור ימי חופשה שלא נוצלו, ו-9,150 ₪ עבור דמי הבראה. עוד הורה בית הדין לנתבעים לשלם לתובע 21,041 ₪ בגין הפרשות שלא שולמו לפנסיה, 20,000 ₪ בגין אי המצאת תלושי שכר ו-10,000 ₪ בגין אי יידוע התובע על תנאי העסקתו. הסכומים הראשון והאחרון היו אמורים להיות משולמים על ידי קובי בלבד, והשאר ישולמו ביחד ולחוד על ידי כל הנתבעים למעט יפרח. בנוסף, דחה בית המשפט את תביעת הנתבעים לקיזוז בגין טלפון נייד שהתובע לכאורה לא החזיר, שכן הנתבעים לא סיפקו הוכחות. עם זאת, התובע חויב להחזיר את הטלפון בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. לבסוף, בית המשפט הורה לקובי לשלם לתובע 18,807 ש"ח, וליתר הנתבעים לשלם 171,043 ש"ח, שני סכומים הכוללים הפרשי הצמדה וריבית. כן חויבו הנתבעים לשלם לתובע הוצאות בסך 5,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪. זכותו של התובע לערער על פסק הדין נשמרה.