ע"א 165/76

תקציר

בתיק הנוגע לתחולתה של טענת "מעשה בית המשפט" הקשורה לחוק נכסי נפקדים תש"י-1950 ולתקנות סדר הדין האזרחי השונות, נתן בית המשפט העליון פסק דין שעסק בסוגיות משפטיות ופרוצדורליות מרכזיות. השאלה המרכזית הייתה האם דחיית תביעה קודמת על ידי בית המשפט המחוזי מונעת תביעה נוספת מאותה עילה. המשיבים 1 ו-2 הגישו תביעה ראשונית בשנת 1969, בה טענו לבעלות על נכס על סמך הסכם הלוואה משנת 1945 שבסופו של דבר הוגדר כ"נפקד" לפי חוק נכסי נפקדים. תביעה זו נדחתה לאחר שבא כוח התובע לא הציג ראיות. בשנת 1974 הוגשה תביעה חדשה לגבי אותה עילה רכושית, אך נגד צדדים שונים. בית המשפט העליון קבע כי הדחייה לפי תקנה 156 היא "פעולה טריבונלית" המונעת חידוש תביעה על אותו בסיס משום שהיא מהווה החלטה כאילו הנושא נידון ונמצא מבוקש. פסק הדין הדגיש את תחולת המשפט המקובל האנגלי ולא מג'לה בקביעת "מעשה בית משפט", המשתרעת לא רק על צדדים ישירים במשפט הראשון אלא גם על מי שרכשו זכויות קשורות לאחר פסק הדין. בכך נקבעה דוקטרינת "השתק העילה", שבה ההחלטה אסרה על דיון חוזר באותן סוגיות, תוך הדגשת סופיות ההכרעה השיפוטית. הערעור התקבל, תוך שהוא הופך את החלטת בית המשפט המחוזי, שכן היה עליו להכיר באפקט ה-res judicata הנובע מהדחייה המקורית, ובכך להגן על הנתבעים הבאים מפני התביעה המחודשת. בית המשפט גם פסק הוצאות למערערים, ובכך סגר את אפיק ההתדיינות בעניין ספציפי זה.