ע"א 4/62

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין בת-שבע בורמן נ' אליעזר בדנר בע"מ ואח' והערעור שכנגד (ע"א 4/62; 5/62) נסובו על שתי מחלוקות עיקריות הנוגעות לחלקה הפנויה של המערערת ברמת גן, המוקפת משלושה צדדים במקרקעי המשיבים. המחלוקת הראשונה נגעה למרפסת בבניין החרושת של המשיבים שפלשה לחלקה של המערערת. בית המשפט קבע כי ערעורם של המשיבים בע"א 5/62 על הצו להריסת המרפסת היה מוצדק. החלטה זו התבססה על החלת סעיף 22 לחוק ההתיישנות, המאריך את תקופת ההתיישנות לחמש עשרה שנים לפי סעיף 20 לחוק המקרקעין העות'מאני, ועל טענת תום הלב של המשיבים. המחלוקת השנייה נגעה לתוספת למפעל עם חלונות המשקיפים על חלקת המערערת. החלונות היו במקור מתחת לפני הקרקע אך נחשפו לאחר שהמשיבים פינו עפר מחלקתו של המערער. בית המשפט אישר את הוראת בית המשפט המחוזי לפסוק למערערת פיצוי בגין השינוי בטופוגרפיה של חלקתה, שהביא לעבירה על חוקי הבנייה. פיצוי זה ניתן במקום צו מניעה לחסימת החלונות, כפי שהורה בית משפט השלום. בית המשפט דחה את ערעורה של המערערת בע"א 4/62 וביקש לסגור את החלונות, וראה בכך די כדי לפסוק לה פיצוי בגין ירידת ערך חלקתה. בנוסף, ציין בית המשפט כי חסימת החלונות עלולה לגרום לחוסר אוורור בבניין המשיבים. שני הערעורים נדחו, וההחלטה שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים התקבלה. פסק דין זה הבהיר את תחולת תקופות ההתיישנות וקבע כי שינוי טופוגרפיה של חלקה בניגוד לחוקי הבנייה מהווה עילת נזק.