ע"ע 1697-07-12

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את מרבית הערעור בעיקר משום שהתמקד בקביעות עובדתיות שניתנו בעבר על ידי בית המשפט המחוזי, שהתייחס למערערים באופן פרטני ולא כמקשה אחת. המערערים הואשמו בכך שלא סיפקו "חישובים פשוטים" במהלך הערעור, בהנחה שבית המשפט יקבע קביעות אלה לגביהם. למרות זאת, חלק מהעניינים הצדיקו התייחסות, ולמערערים ניתנה הזדמנות מוגבלת להציג תחשיבים. המערערים טענו לתקופות העסקה נוספות ולפערים בדיווחי שירות התעסוקה, אך לא הצליחו לבסס טענות אלה בראיות מהימנות. בית הדין קבע כי יש לבחון תעסוקה על סמך דיווחי שירות התעסוקה, וטענות המערערים בדבר עבודה במשרה מלאה חסרות הוכחות מספיקות. טענות משפטיות של המערערים, הנוגעות להנחות בדבר העסקה במשרה מלאה על בסיס מקרים תקדימיים, לא החזיקו מעמד. בסוגיות הנוגעות להעסקת המערערים מחוץ לעונה התגלו חוסר עקביות בדוחות ובתביעות. הערעור על הפרשי שכר המינימום נדחה, שכן תלושי השכר שיקפו תשלום אמיתי, ולא הובאו הוכחות נוספות. תביעות לפיצויי פיטורים נכשלו מכיוון שלא הייתה הוכחה לפיטורים או זכאות לפי "חוקי ההתפטרות". טענות דמי הנסיעה של המערערים נעדרו ספציפיות, ותביעות ותק נוספות של חלק מהמערערים התקבלו, תוך הכרה בצורך בחישובים. בית המשפט הכיר רק בסכומים שחישבה המשיבה בגין מענקים שנתיים, דמי משק ותוספות משפחתיות, ודחה את טענות המערערת הסותרות. אושרה הזכאות לדמי הבראה, דבר שדרש חישובים נוספים. חושבו טענות קיזוז בדבר הודעה מוקדמת של המערערים למשיב, וכתוצאה מכך חויבו המערערים בסכומים נמוכים מהזכאים. בסופו של דבר, כל צד אחראי להוצאותיו שלו בשל תוצאות מעורבות ופיקוח פרוצדורלי של המערערים.