פש"ר 1172-07-22

תקציר

בית המשפט החליט לקבל את הערעור ולדחות את החלטת הנאמן לדחות תביעת חוב בנימוק שלא נכרת חוזה בין המערער לבין החייב. בית המשפט מצא כי הנאמן לא התייחס לפסק דין קודם בהליך קשור, אשר קבע כי ההסכם הראשון הבלתי חתום בין הצדדים היה מחייב. פסק דין קודם זה יצר מכשול משפטי שהנאמן לא יכול היה להתעלם ממנו, שכן הוא קבע כי התקיים המבחן האובייקטיבי לשיקול דעת מצד החייב, הגובר על המבחן הסובייקטיבי. בית המשפט הדגיש כי תפקידו של הנאמן אינו להתעלם אלא לבחון את הנסיבות וכי התערבותו של בית המשפט לפשיטת רגל בהחלטות מסוג זה מוצדקת במקרים של סטייה קיצונית מהסבירות. במקרה זה, החלטתו הפשטנית של הנאמן התעלמה מפסק הדין הקודם וממכלול הנסיבות. יתר על כן, בית המשפט קבע כי התנהלותו של החייב מעידה על חוסר כוונתו לעמוד בהתחייבויותיו, וייתכן כי התשלום הראשוני שלו היווה סיכון מחושב לקידום האג'נדה שלו. לפיכך, כל עוד הערעור מתקבל, התביעה מוחזרת לנאמן לעיון חוזר בנזקים הנטענים שנגרמו עקב הפרת החוזה. הנאמן הונחה לבחון את טענות המערערת בדבר סיבתיות הנזק ולקבוע את יסודותיהן בתוך 30 יום. בנוסף, חויב הנאמן לשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 1000 ₪, בשל התעלמותו מפסק הדין הקודם וחוסר נימוק להחלטתו.