ע"א 31065-10-14

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של מחלוקת על הקצאת חלקת קרקע בתוך מושב. הבעלים המקוריים של החלקה, יאקירה, העבירה את זכויותיה בחלקה לבנה אלי ולכלתה חגית, אך נשארה חברה במושב. העברה זו הפכה לנקודת מחלוקת מרכזית כאשר יקירה ניסתה להמליץ על נכדה בנימין – המערער – לקבל חלקה חדשה בהרחבה. אלי וחגית טענו כי ליקירה אין עוד סמכות להמליץ המלצה כזו לאחר העברת זכויותיה. העניין הגיע לבית המשפט כדי להחליט למי יש להקצות את הזכות בחלקה. פסק הדין הראשוני, שניתן על ידי בית משפט השלום בקריית גת, כיבד את טענתם של אלי וחגית, וקבע כי הזכות להמליץ על אדם אחר לקבלת חלקה משתרעת על בעל הזכויות בעזבון, במקרה זה אלי וחגית. פסק הדין קבע כי ליקירה, כחבר מושב בלבד, אין סמכות להמליץ המלצה כזו. מאחר שאלי וחגית היו הבעלים החוקיים של האחוזה, הורה בית המשפט כי הם רשאים להמליץ בהרחבה על רוכש החלקה. בנימין ערער על פסק דין זה במספר נקודות, ובהן סמכותו של בית המשפט לדון בתיק, תוקפה של העברת הזכויות מיקירה לאלי וחגית, פרשנות החלטות מינהל מקרקעין רלוונטיות וקנוניה לכאורה בין המושב לבין המשיבים. שופטי הערעור דחו את טענותיו של בנימין, והסכימו עם פרשנותה של הערכאה הנמוכה יותר למסמכים ולהחלטות הרלוונטיים. עוד קבעו כי בנימין מנוע מלהעלות את סוגיית סמכותו של בית המשפט בשלב הערעור, שכן הוא לא ערער עליה במהלך המשפט הראשון. בנוסף, השופטים לא מצאו כל הצדקה לטענותיו האחרות של בנימין, באשר לאופי ההעברה והקנוניה הנטענת, וציינו כי מדובר בעיקר בטענות עובדתיות שאינן מתאימות להכרעה בהינתן המסגרת הפרוצדורלית המוסכמת, שאינה כוללת הליך ראייתי מלא. בסופו של דבר, הערעור נדחה, ופסק הדין הראשוני לטובת אלי וחגית התקבל. השופטים אף הורו לבנימין לכסות את הוצאות המשיבים, וקבעו את הסכום על 20,000 ₪.