ע"א 4911/07

תקציר

עניינו נסוב סביב עסקת מקרקעין משנת 1987, בה רכשו המערערים דירה מהמשיבים. העברת הזכויות למערערים התעכבה בשל אי תשלום מס שבח על ידי המשיבים. המערערים הגישו תביעה לאכיפת תשלום המס והצליחו באופן חלקי, וקיבלו פסק דין משנת 1992 שחייב את המשיבים לשלם את המס בעקבות החלטת ועדת המס. בהמשך, בשל עיכובים, השיגו המערערים ערבות לכיסוי המס והעבירו את הנכס על שמם. בשנת 1993, לאחר שערעור המשיבים על הטלת המס נדחה, החלו המערערים בהליכי הוצאה לפועל בגין פסק הדין, לרבות סכומים שלדעתם מגיעים להם, ובפרט מס רווחי הון ושכר טרחה נלווה, בסך של 36,098 ₪. בסופו של דבר הסדירו המשיבים את חובם בחודש נובמבר 1993, דבר שהביא לניכויים מסוימים מפסק הדין של המערערים, אך בלבול נוסף נוצר כאשר תיק ההוצאה לפועל גבה מהמשיבים חיוב יתר שגוי. בשנת 2002, בשל טעות סופר, פתחו המערערים בטעות בהליכי הוצאה לפועל, מה שגרר טענת "פרעתי" מצד המשיבים. בשנת 2003 הגישו המשיבים תביעה נפרדת בה דרשו השבה בגין הסכומים שנגבו יתר על המידה מתיק ההוצאה לפועל השגוי, אשר בית משפט קמא דחה בזמן, מה שהצית את הערעור שלפנינו. ערכאת הערעור פסקה לטובת המערערים, בקובעה כי פעלו כדין כאשר כללו את חוב מס שבח בבקשת ההוצאה לפועל, ובכך דחתה את טענות המרמה שהיו יכולות להאריך את תקופת ההתיישנות; התביעה נדחתה בזמן, שכן הוגשה מעבר לתקופת ההתיישנות. בית המשפט הגיע למסקנה כי המשיבים לא הצליחו לבסס את טענות המרמה שלהם, נעדרו עילה פרוצדורלית להארכת זמן כלשהי, והיה עליהם לשאת בהוצאות הערעור שנגרמו למערערים.