ת"א 41644-02-20

תקציר

לאחר בחינה מדוקדקת של הטענות, המסמכים והעדויות שהציגו הצדדים, החליטה השופטת לדחות את תביעת התובע מכמה טעמים. ראשית, הקרקע המדוברת, הממוקמת בשכונת משה בטבריה, עברה בשנת 1989 תכנית איחוד וחלוקה, אשר חילקה מחדש את החלקה המקורית לשני מגרשים נפרדים. תביעתה של התובעת לדמי שימוש מבוססת על הטענה כי הנתבעים עשו שימוש שלא כדין במקרקעין שלה ללא תמורה. עם זאת, השופט מצא כי הכביש נסלל על פי תכנית תקפה, וזכויותיה של התובעת פוצו בהקצאת מגרש מס' 53, בעוד 300 המטרים הנותרים יועדו לצורכי ציבור, לרבות הכביש. שנית, התובעת רכשה את הקרקע בשנת 2001, בידיעה שחלק ממנה כבר משמש ככביש, והמצב התכנוני לא השתנה בעת הרכישה. השופטת סברה כי אין זה סביר שהתובעת תתבע דמי שימוש בכביש שהיה קיים לפני שרכשה את הקרקע. זאת ועוד, השופטת לא השתכנעה מטענת התובעת כי רשלנות הנתבעים ברישום חלקות התמורה מנעה ממנה לקבל היתר בניה. הראיות שהוצגו לא תמכו בטענה, והתובעת לא הביאה מסמכים ועדויות מכריעים שיגבו את טענותיה. בנוסף, השופט מצא כי הטענה נגד המדינה מופרכת, שכן היא לא החזיקה בכביש ולא השתמשה בו. מעורבות המדינה הוגבלה לבניית השכונה, ולאחר מכן הועברה האחריות לעירייה. לבסוף, התייחסה השופטת לסוגיית ההתיישנות והגיעה למסקנה כי בעוד שעילת התביעה קמה בשנת 1989, תביעת התובע לדמי שימוש בשבע השנים שקדמו לתביעה לא התיישנה בזמן, שכן מדובר בעילת תביעה מתחדשת. משכך, דחתה השופטת את התביעה והורתה לתובע לפצות את הנתבעים בגין הוצאותיהם המשפטיות.