ע"א 1527/16

תקציר

הערעור התמקד בשאלה האם יש לאכוף הסכם פיצויים, שכלל סעיף המבטיח הן פיצוי כספי והן קרקע. השופטת ברק-ארז סברה כי יש לקבל את הערעור, תוך שהיא מדגישה את התחייבותה המפורשת של המדינה בהסכם ואת החזקה נגד המנסח, במיוחד נוכח חוסר איזון הכוחות והיעדר הייצוג של המערער. המשיב טען כי פיצוי המקרקעין היה טעות סופר, אך בית המשפט מצא כי הם לא עמדו בנטל להוכיח זאת. ההחלטה נסמכה על כך שפרשנות המדינה נעדרת ראיות, והבנתו של המערער עולה בקנה אחד עם ההקשר המדיני באותה עת. היעדר ספציפיות בהסכם, כגון פרטים על הקרקע, נדון. עם זאת, השופטת ברק-ארז טענה כי ניתן להתמודד עם מחדלים אלה באמצעות הפניה להחלטה 1042, שהתוותה נורמות פיצוי רלוונטיות באותה תקופה. למרות זאת, הנשיאה א' חיות והמשנה לנשיאה ח' מלצר חלקו על כך, והדגישו את חוסר הספציפיות והקריטריונים החיצוניים להשלמת החוזה באמצעות מנהג או החלטה 1042, כפי שהיא חלה לאחר החתימה. בסופו של דבר, בית המשפט דחה את הערעור אך גילה רצון שהמדינה תפסוק פיצוי מעבר לצורך המשפטי, תוך הכרה באי ההתאמה בשל הנספח החסר ופרטים נוספים. בית המשפט דחה את הטענות לחוסר תום לב, אך הביע תקווה לפתרון שישקול את ההתחייבות המפורשת הראשונית. לא הוטלו על המערערת הוצאות, מתוך הכרה בנסיבות הייחודיות ובאחריותה של המדינה כנאמן הציבור.